מתחשק לי לדבר קצת על המושג ה"נדוש" הזה שקוראים לו מזונות. סתיו אדם העלה לפייסבוק את הכתבה הזו:
זה מצב מאד מתקדם שבו שופטת קובעת משמורת משותפת על הילדים במדינה שלנו. אני לא כל כך בטוחה עד כמה זה טוב לילדים ולכן לא נכנסת דווקא לויכוח המסויים הזה, כי לדעתי יש פה עניין של דעה אישית מה זה בדיוק עושה לילדים שיש להם שני בתים שהם "גרים" בהם. אני מניחה שיש לזה יתרונות וחסרונות בדיוק כמו לכל מצב אחר, אולם, אני כן רוצה להתייחס לנושא המזונות. כאשר נקבעה משמורת משותפת, כל אחד מההורים נושא בנטל השהות של הילדים אצלו ואינו משלם מזונות להורה השני. למצב הזה יש גם חסרונות, כי אף אחד מהצדדים לא יכול לתבוע הקלות עקב היותו חד הורי, אבל כאשר נקבעת משמורת להורה יחיד על הצד השני מוטל מטל המזונות, לרוב המשמורת היא אצל האישה ונטל המזונות הוא על האב.
למה נטל תשאלו? כי כך רואים את זה רוב האנשים ולמרות ההקדמה הארוכה, זה הנושא שאני רוצה לדבר עליו. מזונות הם לא נטל. מזונות הם מילה יחידה שמגדירה את הוצאות הילדים כמו: דיור, בית ספר, טיפולי שיניים, חוגים, חשמל, מים, ביגוד, הנעלה, קייטנה בקיץ ועוד.
אחרי הגט, אישה אינה זכאית למזונות מהאיש ממנו התגרשה. הכסף שבית המשפט פוסק לה לקבל חודש בחודשו, אינו מיועד לרווחתה, אלא לרווחת הילדים המשותפים ותו לא. כאשר זוג מתגרש, הם אינם מתגרשים מילדיהם גם אם הצד שעוזב בדרך כלל מאד מעוניין להיפטר מכל העול הכלכלי של הבית אותו הוא עוזב, ילדים אינם חלק מהעזיבה הזו, גם אם פיזית אותו צד אינו מגדל אותם, הוא עדיין מחוייבת בחלק היחסי של ההוצאות שמיועדות לרווחתם וחינוכם.
אלא שגירושין תמיד מהולים היטב בכעס, טינה וצורך בנקם מהצד הנעזב. בדרך כלל עד היום רוב הנשים מקבלות את המשמורת על הילדים ולכן רוב הגברים צריכים לשאת במזונות וכאן זו בדיוק הנקודה שבה דמי המזונות הופכים להיות ממחוייבות שהתחייבנו אליה מרצון ברגע בו החלטנו ליצור את הילדים האלה לעונש ולאמצעי נקמה שאין להם קשר כל ועיקר לאותם ילדים שלרווחתם אנו אמורים לדאוג.
אין לי רצון לעשות הכללות כלשהן ומראש אבקש את סליחתם של אותם אלו שלא רואים את עצמם כך, אבל נשים רבות רואות במזונות נקמה כלשהי על כך שהאב אינו שותף פיזי לגידול הילדים. הוא אינו נמצא שם כל ערב להאכיל אותם, לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון ולכן עליו לתת את התמורה הכספית ואין זה משנה בכלל מה גובהה, אם כי כמה שיותר יותר טוב מן הסתם, שישלם על החופש שלו. להתעקש על המשמורת של הילדים זה דבר לגיטימי. הייתי מצפה משני הצדדים לרצות לגדל את הצאצאים שלהם, אבל לא מהמקום הזה. האבות מאידך רואים בתשלום הזה עונש מעין קנס חודשי שהם נותנים לאישה. לאישה! לא לילדים.
ואני שואלת: כששניים חיים בזוג ומגדלים את הילדים יחד והמשכורת נכנסת הביתה במלואה, אף אחד לא יראה בזה עונש. אנחנו יוצאים בבוקר מהבית, עובדים כל היום, כל החודש ובסוף החודש משלמים את החשבונות, דואגים למלא את המקרר, מממנים בית ספר והעשרה ועוד דואגים שלא יחסר לילדים כלום עד כמה שאפשר. כל אחד לפי האפשרויות שלו ולא רואים בזה עונש, אלא התחייבות מרצון. כל זה, כל הנ"ל יש לו שם. קוראים לזה מזונות! אז למה אחרי הגט מזונות – רווחת אותם הילדים שהבאנו מרצון, הופכת לעונש תרתי משמע?
