מורכבות במערכת יחסים בין אמא לבין הילדים שלה – חלק א'.

החיים שלנו מורכבים ממערכות יחסים.

ואם אפשר לומר, החיים שלנו מורכבים רק ממערכות יחסים.

כי מערכת יחסים היא לא רק מול אנשים.

היא גם מול עצמינו, מול דברים פיזיים (כמו: כסף, בית, רכב), וגם מול אמונה (כמו: אלוקים, יקום, נשמה).

וכמו שאני חווה את זה, גם קבלת ההחלטות שלנו קשורות רק למערכות יחסים בחיים שלנו, שהמכנה המשותף של ההחלטות הוא: ממה או ממי אני רוצה להיפרד ולמה או למי אני רוצה להתחבר.

והמציאות שאני צריכה לקבל את ההחלטה הזאת, איפה להישאר ואיפה לא, נוצרת בגלל קונפליקט או מורכבות שמתגלה.

כלומר, כאשר יש בתוך מערכת היחסים משהו שלא מסתדר לי – אני אשקול לעזוב.

יש מערכות יחסים שבהם אני יכולה להחליט שזה כבר לא מתאים לי.

זה לא תמיד קל לשנות אבל בהחלט אפשרי,

לדוגמא אני יכולה לשקול לשנות מקום עבודה, לימודים, מקום מגורים, חברים שכבר לא נכונים לי וכדומה.

אבל מה קורה כאשר יש מורכבות במערכת יחסים שלא קל לשנות? שלא תמיד אפשר לקום וללכת? מצב כזה יוצר לנו קושי רגשי מאוד גדול. כי כל החלטה שנקבל: להישאר או להיפרד – לא באמת תהיה החלטה פשוטה. אלא זה יגיע מתוך דוחק של אין ברירה.

במאמר זה אני רוצה להתמקד במורכבות במערכת יחסים בין אמא לילדים שלה.

דווקא בגלל שקיים פער שבין "מה אני מצפה מאמא שלי" לבין "מי אמא שלי בפועל".

כל אחד מאיתנו חווה את הפער הזה, בינו לבין אמא שלו, ולא משנה איפה הפער מופיע ומה העןצמה שלנו. ואני יכולה להיות בטוחה בכך שאף אחד מהצדדים: אמא והילד, לא דמיין ולא רצה שיהיה פער שלילי רגשי כזה.

 אם נתבונן על המערכת יחסים הזאת מנקודת מבט של ילד, אנחנו רוצים שאמא שלנו תמיד תהיה שם בשבילנו, שתדע לחבק ולהכיל, שתדע לאהוב אותנו תמיד – וגם תראה לנו את האהבה שלה.

אנחנו מצפים ממנה שתגן עלינו, שתחייך, שתדאג לצרכים ולרצונות שלי, שתתמוך – שתתן לי האומץ לרדוף אחרי החלומות שלי.

שתחבק אותי בלילה או אחרי פרידה מחבר. שתמיד יהיה לה משהו חכם ומרגיע להגיד, ובמקרים מסוימים לפעמים בא לנו שאמא תגיד לנו תמיד "כן".

כמה מאיתנו יכולים לספר שזה מה שקורה באמת?  מעטים ממש.

בפועל אנחנו לא נחווה ככה את אמא שלנו.

לפעמים בתקופות מסוימות או לאורך חיים שלמים, נוכל דווקא לטעון שהיא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מצפים.

יתרה מכך, לא פעם בקליניקה אני פוגשת אנשים שבחוויה שלהם אמא שלהם הרסה להם את החיים.

אני לא יודעת איך אתם חווים רגשית את הפער הזה, לי באופן אישי זה שובר את הלב.

דווקא מול אמא?

שכביכול היא אמורה להיות הדמות הכי קרובה אלינו, נשאה אותנו ברחמה כל כך הרבה זמן, אהבה אותנו עוד לפני שנולדו, הבטיחה לעצמה שהיא תהיה האמא הטובה ביותר.

אז איך היא, דווקא היא, יכולה ככה לפגוע בי?

איך היא, דווקא היא, לא תמיד אוהבת אותי? ולא מקבלת אותי?

למה היא צועקת עלי כל הזמן? מה כבר עשיתי?

למה היא נותנת לי להרגיש אשמה כל הזמן?

אז איך?

המורכבות הזאת, והפער הזה – לא מובן.

הפער הזה יוצר פגיעה בנפש. כי יש פה משהו שלא מסתדר לנו.

לאחר התבוננות על חיי מול אמא שלי, ומתוך ניסיון רב כמרפאה קוונטית אני יכולה לומר בוודאות

שלאנרגיה אימהית (לאנרגיה עצמה) יש כוח ריפוי גדול.

יתרה מכך, כוח הריפוי לכל החולאים טמון באנרגיה הזאת.

כשאני רוצה להתרפא מדבר מסוים – אני פונה אליה, לאמא שלי.

כשאני צריכה לרפא – אני מחברת את הלקוח לאנרגיה של אמא שלו, כי דווקא החיבור הוא הריפוי.

הדואליות הזאת – בין הפוטנציאל לריפוי לבין שהיא לפעמים המקור לחולי גרם לי לנסות להבין את המורכבות במערכת היחסים הכל כך יפה והמיוחדת הזאת.

ועל כך בפרק הבא.