מורדת/ענת בר ושדי

מורדת/ענת בר ושדי הוצאת אוריון

איך אתם בוחרים ספר? על פי התמונה, התקציר, שם הספר? אני מניחה שהתשובה לכך לא פשוטה כל כך, זה מאד תלוי. לעיתים תמונת הכריכה מושכת את תשומת ליבי וכמובן שאקרא את התקציר, יש פעמים שהשם של הספר עושה לי את זה, כך או אחרת, שמו של הספר "מורדת" והתקציר מסגירים את הסיפור, אבל אל דאגה, זה לא האישיו כאן, מה שתפס לי את הבטן וכיווץ אותה חזק הם התיאורים של ענת בר ושדי את הדמויות בסיפור. ולהבנתי היא עשתה תחקיר על הנושא. הספר כתוב נהדר קראתי אותו בנשימה עצורה.

הסיפור מובא מעיניהם של הדמויות, כל אחד תורם את זווית הראייה שלו למתרחש בביתה של רות וזה נותן טעם אחר.

מהרגע שהתחלתי לקרוא הייתי מוטרדת ולא רגועה, הגבתי בכעס ובכאב. התסכול ממצבה של רות שאיני יכולה לעזור לה הציק לי, בר ושדי עשתה עבודה מצויינת כשהציגה את המציאות של רות וחוסר יכולתה לפעול. לא הפסקתי לחשוב על רות והילדים, איך אפשר לחיות בצורה כזאת ולפחד כל הזמן, לאבד את דמותך וצלמך? והילדים, איזה גיהינום עבר עליהם. מה צריך לקרות בכדי שאישה שחיה תחת קורת גג אחת עם אדם אלים כל כך תתמרד, או תבקש עזרה?

לאורך כל הסיפור רות משתפת אותנו בתחושותיה ותסכוליה: "כמעט כל מה שקשור ליחסים שבינו לבינה הפך להיות מאוס עליה. עוד חובה שהיא עול מחובותיה כאישה, להיות כבושה תחתיו, להיות בור הספיגה של זעמו, הדש וזורה בה שוב ושוב הריון חדש. היא פחדה לספר לו שעדיין כואב לה בכל פעם שהם עושים את זה, שהיא מתכווצת למגעו, שהיא שונאת את הריח שלו". אין דבר גרוע ומשפיל יותר – היא מוחזקת כחפץ!

אין לי דבר נגד הדת, נהפוך הוא, אבל אני חושבת שהחינוך הנוקשה והמרובע בנושא זוגיות, בו מחנכים את הבנות במגזר הדתי בדבר סיפוק הגבר במיטה הוא פסול ביותר. לאישה יש זכויות והיא זכאית בדיוק כמו הגבר לחיות בבטחה. המון כאב מלווה את קריאת הספר, ענת בר ושדי היא אישה דתית והמציאות הזאת לא זרה לה (לא באופן אישי) היא כתבה את הסיפור בכדי לתת כוח לנשים שנמצאות במצב הזה.

ועוד ציטוט קשה: 

"לרוב היא פשוט סבלה בשקט, ולעיתים זה גם כאב לה כמעט כמו בהתחלה, אך היא ידעה שאסור לה לסרב. כבר מהשיעור הראשון בנושא זוגיות לימדו אותה כי "איזו אישה כשרה? כל שעושה רצון בעלה". "הוא ציטט לה את דברי הרמב"ם…. אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שרוצה לעשות בה, עושה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה".

איך אישה יכולה לחנך אישה אחרת בצורה כזאת? אני מזועזעת!! לומר לאישה שהיא צריכה לספק את הגבר שלה, שאסור לה לסרב לגחמותיו, ומה איתה? איפה הצרכים שלה? לצטט את הרמב"ם בכדי להפחיד אישה דתית זה לא מוסרי בעיני.

רות מגדלת ארבעה ילדים, היו לה גם לא מעט הפלות. בעלה אילן טורח להסביר לה שבגלל שהיא לא מדייקת במצוות השם היא מאבדת את ילדיה. התעללות פסולה שגורמת לה למחשבות קשות.

הנזקים הנפשיים שנגרמים לרות כתוצאה מהתעללותו של אילן הם קשים מנשוא. עצם העובדה שבעקבות התעמרותו בה היא מאשימה את עצמה בכישלון נישואיהם זה כאב גדול מאד. הגבר הזה "מחסל" כל חלקה טובה באישה שלו, הוא כותש אותה לאט לאט ובאופן בטוח ובכל פעם היא מרגישה יותר רע. בנוסף לכך הילדים חווים אלימות והשפלה של אביהם כלפי אימם, נזק נפשי כל כך גדול שבכדי לתקן אותו הם יזדקקו לשנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים.

הסופרת נותנת לקורא הצצה לזוגיות לא בריאה, לחינוך לקוי בחסות הדת והמשפט שמהדהד בראשי "לא כל הנוצץ זהב הוא". לכאורה זוהי משפחה נורמטיבית, ראש המשפחה הוא רב מכובד בקהילה, אבל כבוד האדם רחוק ממנו מאד.

אני ממליצה בחום גדול לקרוא את הספר רק בכדי להבין ולדעת שיש נשים שחיות בגיהינום יום יומי ואם אפשר לתת יד ולהוציאם ממעגל האלימות הזה זו ברכה בפני עצמה.

תקציר הסיפור: זה ו רומן מסעיר ומטריד. הסיפור לוקח את הקורא למסע מטלטל בין נופי הגולן לרחובותיה של העיר תל אביב. סיפור שנותן הצצה אל הנעשה בחדרי חדרים בתוך ביתה של רות גבע, אם לארבעה ילדים. רות היא אישה דתיה בת 40 נשואה לאילן, מנהל מכללה לבנות, שנחשב לדמות תורנית נערצת בקהילה. אף אחד לא יודע שמאחורי הגינה המטופחת, בתוך כותלי הבית אילן הוא אדם שתלטן, אגרסיבי ומשליט טרור נפשי על אשתו. כשנסגרת דלת הבית עולות ומבעבעות תחושות של פחד ומחנק. 

מפגש אקראי עם איש זר מעמת את רות עם מציאות חייה ומאלץ אותה להודות באמיתות כואבות. באמצעות דמותה של רות מאפשרת המחברת לקוראים הצצה אל עולם שלרוב חומק מעינו של הציבור – עולמה של אישה, רעיה ואם מהמיינסטרים של החברה הדתית, שחיה חיי סבל מוכחשים וחווה אלימות נפשית ומינית בין כתלי ביתה – מבלי שאף אחד ישים לב לכך.