האור הוא מרכיב מאד חשוב בחיים שלי, כל הזמן מתהלכת בחיפוש אחר האור.
כשאני מסתובבת ברחוב או בכל מקום אחר אני מתבוננת, נוכחת, חשה. רואה את החיים נעים אל מול עיני, מידי פעם מקפיאה לעצמי רגע מסוים, לפעמים על ידי המצלמה ולפעמים מקפיאה בליבי, רגעים או שברירי שניות שלא ישובו עוד יחלפו ואני רוצה לנצור אותם ואולי גם לשחזר אותם בעתיד. האור יוצר את העומק של התמונה, יוצר מצב רוח. צללים למשל תמיד הילכו עליי קסם, יש בהם משהו מסתורי, נגלה וחבוי כאחד.
עבודתי כצלמת תמיד השאירה אותי חבויה במידה מסוימת, מסתתרת מאחורי המצלמה או העינית לא תמיד רואים את פניי. בתחילת דרכי הייתי זקוקה ל"קיר" המגן הזה, המצלמה אפשרה לי להגיע למקומות או לתקשר עם אנשים ללא בושה או עכבות. התביישתי לדבר מול קהל. עם המצלמה ביד יכולתי להיות אסרטיבית, לבקש דברים ולהשיג את הצילום שרציתי.
כל השנים צילמתי למגירה, וכתבתי למגירה סוג של אוננות. מכיוון שתמונתי התפרסמו יומיום בעיתון וגם כתבות שכתבתי זה הניח את דעתי. אך האש בערה בתוכי כי לעצמי לנשמה צילמתי דברים שונים.
לעיתון צילמתי לפעמים מראות קשים , לפעמים בזוויות שהעורך ביקש, גם אם היה לי שיקול דעת בשטח זה תמיד היה משהו שהתבקשתי לעשות.
ביומיום אני אוהבת להסתובב ולצלם את הדברים הלא חשובים, מנציחה רגעים שכאשר אני מתבוננת בתמונה שוב, התחושה של אותו הרגע חוזרת אליי. מצלמת את המסע של חיי.
שנת 2006 היתה שנת המפנה בחיי, הפייסבוק הגיח אל העולם וגם אני במידה מסויימת. לא עוד צילומים למגירה. פתאום היה לי קיר ציבורי לתלות עליו את התמונות שלי ולשתף את הגיגיי. תחילה בחשש שמא זה יחשוף אותי, אנשים יראו דרך התמונות שלי מה אני מרגישה, מה עובר עליי. התגובות שקיבלתי חיזקו אותי, הרגשתי שאני נוגעת באנשים ואנשים הזדהו עם הצילומים ועם הכתוב. פתאום הזרקור עליי, לא עוד חבויה מאחורי הקיר, אני על הקיר. זה הרגיש נהדר. במיוחד כיוון שהרגשתי שאני נוגעת באנשים חודרת לנשמתם. זה מה שאני רוצה לעשות. הלכתי ללמוד פוטותרפיה, כדי לסייע לאנשים לבטא עצמם בדרך אחרת. כפי שהצילום עזר לי בהרבה תחנות של חיי. כמו בשעה שאמי שכבה על ערש דווי. כל יום צילמתי את ידיים שלה, או חלקים אחרים. כל יום הבחנתי בשינויים המתחוללים בגופה, צילמתי, נגעתי, ליטפתי, וזה עזר לי להפרד ממנה אט אט. אני רוצה להרצות על חיי, על הנסיון שצברתי בחיי המקצועיים, על השינויים והתהפוכות שעברתי. על התמודדויות ונצחונות.
אני רוצה להעביר סדנאות על הצילום כראי הנפש. מה הצילום אומר לנו ועלינו. על צילום הנשמה, כפי שאני חוויתי אותו.
אני רוצה לעורר השראה. רוצה להראות היכן נמצא האור.
אני מחפשת, להתמקד, לחדד ולדייק, את הסיפור שלי כדי שאוכל לחלוק אותו עם אחרים.
הגעתי לקבוצת דיגיטליות בעסקים ולקורס הזה, כי ראיתי שישנן נשים כמוני בחיפוש מתמיד, חלקן מעוררות השראה בעצמן. כל הסיטואציה הזו של נשים נלהבות הרוצות לחלוק מהידע שלהן וללמוד, במין סוג של סולידריות שהתפתחה מהרגע הראשון, {תודות לבילד אפ של המארגנות}. פשוט מרתק, הרגשתי שהתעשרתי ביום אחד, כי כל אחת היא עולם ומלואו. ואני סקרנית לגלות מה צופן ההמשך.
מחכה לזרקור, שיוציא אותי לאור, כי אני חזקה וכבר לא מסתנוורת.
צילומים: תמר מצפי©
