ביושבי לכתוב את הפוסט הזה תהיתי איך אתאר את חיי במחיצת שלושה מופרי קשב וריכוז.
באיזה אופן אביא בפני קוראי הנאמנים פיסה שתהייה תמציתית אך ממצה.
דוגמית משקפת ליומיום סיזיפי ומייגע. והנה הבקר בעודי מרימה עיני השמיימה (תקרה נמוכה) ופורצת בקריאות "ריבונו של עולם, אב רחום וחנון הושיעה נא" הבינותי כי תאור שעה אחת של בוקר תבהיר היטב את התמונה.
עוד אוסיף ואומר שאני סומכת באופן מוחלט על האינטיליגנציה של קוראותי וקוראי כי יוכלו ללא ספק להשלים את יתר 23 שעות היממה בנקל.
המילים נכתבות תוך בחירה לדלג על שלב חיבוטי הנפש וייסורי המצפון בכל הנוגע ל"מה עשיתי לא נכון שדווקא הילד שלי לקה בתסמונת הכה לא נדירה הזו!" וגם בנושא "אמא, אל תרעילי את ילדך עם ריטלין! זהו סם מסוכן ממכר ועלול לגרום למוות פתאומי"
בשש מקיץ הקירח. רבות חשבתי על המניע שלו לזנק מהמיטה בשעת לפנות בקר שכזו. עד שפענחתי את התעלומה, כזכור, אינני מהירה בהסקת מסקנות, הוא נמלט. מסתלק. יוצא לו למשפחתון, שם ממושמעים כל הילדים להפליא. לאט ובשלווה לוגם הוא מכוס הקפה ומזמזם נעימות מתחת לשפמו המאפיר.
כששב בשעה שבע וחצי הביתה הוא חומק אל השירותים שם הוא מבלה כמחצית שעה נוספת. פותר הוא סודוקו וממלא תשבצים. כשהוא מגיח משם מרים הוא את קולו וזועף מדוע האספסוף טרם יצא מן הבית למוסדות החינוך.
אבל בל נקדים את המאוחר. בבית הפיצפון שלנו מתגוררים, נכון לכרגע, שלושה אשר אוחזים באופן לגאלי באבחנה הכה פופולרית בעידן זה. השלושה זכרים. מגדול וקירח ועד קטן וקודח. שניים נוטלים "ויטמינים". אחד מתחמק לעת עתה. הוא טוען שכלב זקן לא מלמדים טריקים חדשים. את הטענה הזו הוא ממלמל תוך ריקוד אותו הוא חוזר ומבצע פעמים ספורות במהלך היום. הכוריאוגרפיה כוללת תפיחות על כיסי מכנסיו, דישדוש במקום ומבע נודד על פני החדר. משמעותו: אין לי שמץ של מושג היכן הנחתי את הארנק\מפתחות\טלפון שלי\או את כל השלושה גם יחד.
כבר חווינו תקופה של שלושה חודשים בהם נעדרו המפתחות. הם נמצאו לבסוף כאשר המשופם ערך חיפוש מקיף במיוחד אחרי הטלפון שלו.
אז בבקר, שני שחקנים. אמא מרוטה ששעות הבקר מעולם לא באו עליה טוב. ופעוטה שמשוכנעת שנועדנו לעבוד בשבילה.
קום-תיכפ-קום-לא יכול- קום-כבר, הנה אני קם, את לא רואה. קום-יש לי סחרחורת ובחילה. קום- או שאני מתעצבנת. טוב, למה לצעוק, הנה קמתי.
שלא ידבר אלי. הוא מזמזם. הוא מסתכל עלי, אוי שיט שיט שיט… שכחתי להדפיס.
החלל שבו מדובר קטן קטן וההמולה רבה. באמצע עומדת הספה וסביבה במעגלים נעים שני הבנים יקיר לי בע"מ. האחים חמודי. אין לדעת מי הראש ומי הזנב. זה מתלונן וזה מכחיש. זה מייבב וזה נושא עיניו מעלה בהבעת תמימות מלאכית.
משופם עם אוזניות (כדי שהקופצני לא יעצבן אותו) נע בסיבוב כשהוא אוחז גרב אחת. לכאורה הוא מחפש את השניה. בכל צעד הוא מוצא עיניין אחר להתעסק בו, הוא נופל על צווארו של החתול המנמנם, תולש אותו מהספה ונושא באוזניו הצהרות אהבה. בעודו עושה זאת הוא שומט את הגרב ובעצם שומט את מטרת השיטוט שאליו יצא. שאגה קצרה מזכירה לו את המטרה לשמה יצא והוא חוזר אל הצייד.
הוא נובר בערימת הכביסה ושולף גרב. עכשיו אין לו קצה חוט היכן הניח את הראשונה, באיזה צבע הייתה ומה בעצם הוא עושה עם גרב ביד. מזוית העין הוא קולט את המחשב ונזכר שהוא חייב דחוף לבדוק איך מתקדמת ההזמנה של המפרט המיוחד שהוא עשה באיביי. שאגה, הוא קופץ ומדפיס דפים של עבודה שעליו להגיש ובעצם כבר הדפיס אותם פעמיים קודם אבל אין לו שמץ מה עלה בגורלם. כל זאת ועוד הוא עושה תוך שירה כבירה עם הלהקה החביבה עליו. היא משבדיה וקוראים לה "שבתון" מטאל כבד. אבל הם פרו-ישראלים. שאגה. הוא מרים את העיניים וחושף אוזן אחת. מה? תגרוב ותנעל! לקחת כדור? אני חושב. רגע נראה לי.
הקופצני מצייץ מעל קערת הקורנפלקס: כן לקחת. משופם שואג: אל תתערב. רק רציתי לעזור. משופם עומד באמצע (כל מקום הוא אמצע בבית הזה) הוא מחשב את צעדיו.
אני מנסה להביא תועלת: תגרוב-תנעל-תצחצח. הוא מרים גרב ואז שוב מרים את החתול שהתמקם שנית. וכל הסיבוב מתחיל מהתחלה.
את צעדיו של המשופם מלווה הקופצני בקריינות ובמתן חוות דעת מעמיקות. מה שהתבקש שלא לעשות בשום אופן. ובכל זאת. נוע ינוע…
קופצני מייבב ובעיקר מתפתל כמו תולעת : אני רעב, לא מוצא חולצת בית ספר, לא מרגיש טוב, לא הולך היום, משופם מתפרץ: לא פייר למה הוא לא הולך, נמאס לי, ותאכיל את החיות זו התורנות שלך.
כן, הוא עם אוזניות, כן זו מוזיקה רועשת שבא למות. וכן יש לו הפרעת קשב וריכוז. ובכל זאת הוא שמע ואף הקשיב שאח שלו אמר שהוא לא רוצה ללכת לביהס. ועל כך יש לומר: ניסים קורים, תביעו משאלה!
אתה הולך! תאכל. לא יודע מה בא לי. מה יש?? מה שהיה אתמול. אוףףףף. ת-א-כ-ל! בכי. למה לצעוק? למה את חייבת לכעוס? את יודעת שאני בתקופה קשה ואני נעלב בקלות.
חלפה רק רבע שעה. רק שתדעו.
תלבש חלצת בית ספר. לא מוצא. קופצני מגיח מהחדר כולו שפוף, משופם ממוקד מטרה צווח הוא לובש את שלי. לא נכון-כן נכון. שאגה. איומים איומים. שקט.
אני מסובבת את הגב למרוח משהו על הלחם ומיד מתלקח קרב חדש. אמרתי שתתרחקו אני צורחת. אני מתרחק מצטדק האחד זה הוא שמתחיל. אני? צועק השני. אני? בכלל לא הייתי לידך (כל מקום בבית שלנו הוא ליד מישהו..)
לצחצח! דממה משתררת. כל בקר מחדש. כאילו הרגע חשפתי בפניהם עשיה פולחנית ששמורה בסודי סודות והשניה עלתה ובאה מבטן מערה סודית ונסתרת. כן! לצחצח.
עכשיו.
אחת לשלושה ימים יוצא כרוז בקול מתבגרים ומצהיר: אמא אני צריך מי פה!!! ואז: איכס.. בלעתי אותם זה מגעיל (זו הסיבה אגב שאני לא עונה לכרוז שמכתיב רשימת קניות. משום שהשאלה המתבקשת הייתה מה לעזאזל אתה עושה במי פה? שותה אותם? והתשובה, כן… )
לקחת את הכריך שלך? קופצני: עם מה הכנת? אוף לא אוהב. זה מה שביקשת. כן, אבל. דמעות בעיניים.
משופם תולה על עצמו ילקוט במשקל שבעה טון, גיטרה, אוזניות, ועוד משהו חשוב שהוא מכין ושוכח על הספה. את הכריך הוא משאיר על השיש. קופצני נמרח על הספה. אני לא יכול הוא מייבב את לא מבינה לא יכול. משופם מציק לו תוך נבירה לוליינית בערימת הכביסה. כן, גרביים הוא מחפש. החתול. מחבק. מיילל. צחצחת? לקחת כדור? כריך? יש כינור היום? הכנסת את העבודה? לא אני חייב להדפיס. שיט שיט שיט, אוי סתכלי רגע איזה יופי הנה ההזמנה שלי מתקדמת. אין. העבודה איננה. זהו. היא איננה. אני לא מאמין.
הנה היא, מצייץ קופצני מהדלת. אל תתערב שואג משופם. רק רציתי לעזור מייבב קופצני.
הנה נבט לי הזרע. צריך להשקות עם כפית.
צא כבר! למה את צועקת. את יודעת שקשה לי ואני רגיש. תגרוב ותנעל. צא.
נשיקה נשיקה יומטוב.
דלת נסגרת. נפתחת. גיטרה. נסגרת. נפתחת. כריך. נסגרת. נפתחת. אפשר עוד חיבוק. נסגרת…
טלפון. אמא, השארתי את העבודה על השולחן. חייב להגיש היום.