אגרוף, הוא אומר. Fist
הוא עומד בצד שמאל של ה"במה",
באולם ורדה, חדר החזרות של להקת "בת שבע".
הוא עומד זקוף,
אגרוף ימינו נישא גבוה באוויר, והוא ממשיך בסטקטו
Finger-tips
Wrist
Toes
Heel
כל מילה מלווה בתנועה-תנוחה מאד מסויימת של גופו הצעיר, האתלטי
של פניו שחומי העור
Teeth
הוא אומר, וחושף שתי שורות של שיניים מאד לבנות
בפנים שלוחות לפניו

בסדרה קצובה של תנועות נוספות הוא מגיע אל ריצפת חדר החזרות
ומסיים את רצף התנועות כשישבנו על הקרקע,
רגליו מתוחות בזווית ישרה אל תקרת האולם
זרועותיו פשוטות בעוצמה לצדדים,
חזהו וכתפיו משוכים למעלה, כאילו מכוחו של כבל נסתר
ופניו אל הקהל. סנטר למעלה, קדקוד אל הריצפה

בתנוחה הזו יבלה דקות ארוכות, כאשר אחד-עשר חברותיו וחבריו למופע נכנסות.ים ומשלבות.ים
מנייה של איברי גוף עם תנועות-תנוחות משלהם.
כל אחת ואחד עם מנעד התנועות המאפיין אותו, הנובעות ממבנה הגוף, מהפנים,
לעתים ממוצא אתני, ותמיד מהאנרגיה שנובעת מכל חבר בצוות.
מניין האיברים מובא באנגלית,
ופתאום מופיע "טוסיק".
האנרגיה בחדר גוברת ככל שעולה מספר הרקדנים על הבמה.

זו טעימה מהעבודה "אדם", עבודתו של הכוריאוגרף רועי אסף.
כעשר-שתים-עשרה דקות מפתיחת המופע.
בסיום הקטע ניגש אסף בהיסוס, בביישנות, אל קדמת הבמה, אל מול קהל של עיתונאים ובלוגרים,
כדי לענות על שאלות.

"מה ה- Big Idea מאחורי המופע"? שואלת אותו מישהי מעליי, במבטא רוסי.
אסף מהסס רגע, ועונה: "אין Big Idea,
"אם את רואה שם רעיון, אז הוא שם. אם לא, אז לא".
בהמשך הוא יסביר שעבודת כוריאוגרפיה אצלו לא מתחילה ברעיון-סיפור מילולי,
שאותו הוא ממחיז בהמשך, בתנועה.
עבודת הכוריאוגרף עם הרקדנים היא תהליך שמתחיל מנקודת מוצא מסויימת,
ומתפתח מתוך ההיכרות עם הרקדנים,
עם האיכויות האנושיות והאמנותיות שכל אחד מהם מביא אל העבודה.
מלים הוא מסביר, הן לא כלי העבודה של הכוריאוגרף, ולא מאגר החומרים שלו.
הוא משתמש בתנועה, ובגופם, מוחם ורוחם של הרקדנים.
הוא עצמו עושה כוריאוגרפיה, הוא אומר, "כמו שאבא שלי עושה ענבים".
הוא לא מתכנן במלים את תכונותיהם של הענבים שאליהם הוא שואף.
הוא פשוט עושה אותם.
"אני איש של תנועה ושל מוסיקה, של זמן ושל חלל, ומנסה לייצר אמירה.
"מה היא? אני לא יודע".
.

העבודה הזו התחילה כשאסף ביקש את רקדניו לדמיין במוחם אדם,
מבלי לחלוק זאת איתו או עם הרקדנים האחרים.
בהמשך, הוא ביקש מהם לחשוב באיזה חלק מגופו של אותו אדם היו רוצים לגעת.

אוהד נהרין נחלץ לעזרתו, וחולק עם הקהל, שהוא מזדהה עם הקושי של אסף לענות על שאלות.
הוא מספר שהיכולת שלו לעמוד ולדבר מול קהל, מול מצלמות,
היא תוצאה של עשרים שנה בתפקידו כמנהל האמנותי של להקת בת שבע.
הוא עונה למחפשים אמירה מילולית, שעבודת מחול מודרני לא נמדדת בכלים האלה.
לכוריאוגרף אין מחוייבות למלל. המלים הן לא הכלים שלנו.
הוא מדבר על היכולת של האמן – הכוריאוגרף, והאמן המבצע –
לג'סטות קטנות, שמשתלבות לרגעים מרהיבים.
הוא מדבר על קומפוזיציה ואירגון בחלל,
על הפתעה, דיוק, וירטואוזיות של ביצוע,
על השפעה, ציטוט, תגובה ודיאלוג. לא מילולי. גופני.
הרעיון – כפי שהוא יופיע במילים – לא משנה.
המשמעות נמדדת בחוויה הגופנית והויזואלית.
ואני חושבת לי, שגם ברגש ובהתרגשות שהם משפיעם על הצופים,
באנרגיה שמיוצרת ונאגרת באולם.

*

מכל אמנויות הבמה, מחול מודרני היא המועדפת עליי, וגם על האיש (הצלם) שאתי.

המופע, שכולל את "אדם", ואת "יאג" של אוהד נהרין, יעלה באולם סוזן דלל.
אנחנו צופים בו באולם החזרות,
באור יום שנובע משתי שורות של חלונות גדולים פתוחים לרווחה.
הרקדנים חפים מתלבושות, תסרוקות ואיפור.
אנחנו עדים לבגדי האימון המרופטים וה-הכל-מלבד-מסוגננים שלהם,
על מכנסי הטריקו הגדולים ממידותיהם, חולצות הטי המרופטות והגרביים הלא תואמים.
בהפסקה אנחנו חוזים בהם מעסים בעזרת אבזרים מיוחדים את השרירים המאומצים.
אנחנו רואים את הברכיים החבולות, את החבורות על שוקיים וקרסוליים, את הזיעה הניגרת.
אלו אנשים עובדים, ואני נמלאת כבוד אל מול עבודה כזו של יצירה מלאת השראה.

*

אוהד נהרין יצר עבודה בשם "יאג" כבר לפני כעשרים שנה.
בעבודה החדשה הזו, כך הוא מספר, עשה שימוש בתשתית שהיתה קיימת מהעבודה הקודמת:
מספר נקודות יסוד, מעין פיגומים, שעליהם יצק את העבודה החדשה.
מעצם קיומה של התשתית יכול היה להתפנות לעבודה הנוכחית,
עם הרקדנים האלה, שחברים בלהקה כיום,
ועם מי שהוא עצמו, כיום.

הרקע ליצירה המקורית, מספר נהרין, בא מתגובה רגשית חזקה שהוא חווה
כאשר צפה בהצגה בתיאטרון הפלסטינאי "אל חכוואתי",
שפעל רבות בישראל בשנות השמונים והתשעים.
נהרין מספר שבסיומה של ההצגה הוא מצא עצמו יושב בכסאו, נסחף בבכי מטלטל ללא שליטה.
לאחר שנרגע מעט, הבין שהתגובה הרגשית העזה שלו נבעה במידה רבה מהידע המוקדם
שהיה לו על הדמויות בהצגה, שהם פלשתינאים תחת כיבוש.

הוא ביקש ליצור עבודת מחול על התשתית המתעתעת הזו של ידע מוקדם.
(אציין שבקטע שראיתי לא היה שום איזכור, לא ויזואלי ולא מילולי, לנושא הפלשתיני).

העבודה הנוכחית כוללת ששה משתתפים, ונפתחת במונולוג של הרקדנית עדי זלטין:
"קוראים לי עדי…" היא מספרת במספר משפטים קצרים על המשפחה שלה,
ומספקת רקע של ידע למה שמתרחש על הבמה.
בהמשך, כל אחד מהרקדנים אומר בתורו מונולוג קצר,
בתבנית קבועה,
שמשלים לכאורה את מקומו בתוך אותה משפחה,
ויחד עם זאת מכיל סתירה אפשרית מול חלק מהמונולוגים הקודמים.
כך, המידע המוקדם לא בהכרח מוסיף לידיעה…

"אין עבודה גמורה" נהרין אומר.
"הפרמיירה היא נקודת המוצא.
"עבודת המחול נוצרת בתוך האינטראקציה בין הכוריאוגרף לרקדנים,
ובינם לבין עצמם".
העבודה הזו מייצרת אינטימיות באולם,
שנובעת מהמשפחתיות המהודקת שבקבוצה של ששה רקדנים.
המסגרת, המוסיקה והטקסט מגיעים מהעבודה המקורית,
הכוריאוגרפיה, התלבושות עיצוב הבמה והתאורה – חדשות.