מוכרת יקרה : אל תפתחי לי את וילון המדידה

המון זמן כבר לא היתי בבוקר כזה של קניות – כי לא הייתי צריכה (ממקום של חובה….),..כן….. תבואי , אני אומרת לעצמי (בדיאלוג פנימי שלי),אני מנסה להדחיק חוויה לא נחמדה – תראי שיהייה כייף ואולי בטעות תקני גם משהו בלי שיציצו לך לתא מדידה

בחורה עם מחשב נייד

אני שונאת ללכת לשופינג – לא יעזור וכבר ניסו לשכנע אותי שזו חוויה מזככת , שזו חוויה מעשירה , שזו חוויה מבזבזת, שהאושר מרקיע שחקים בגלל עליית הסרוטונין – ובכל זאת לא השתכנעתי. אף אחד לא יכול לומר שלא ניסיתי. הייתי בסיבוב ניסוי ובכל זאת – אלה היו כמה שעות לא נחמדות שלא ממש הייתי רושמת אותם כתחביב או פורקן מהנה של ממש.
חנויות בגדים – טריפ של ממש. אני מניחה שחלק גדול יאמר שאין מתנה גדולה מכך, אני נכנסת לחנות ואני מעיפה מבט ונראה לי כאילו אנשים כמעט מסניפים את השרוולים או הכפתורים. חבר'ה אני רוצה לזעוק – זה רק בגד…לא יעזור, כנראה ששילוב של מוכרת שתחייך עלייך עם חיוך דביק ותסתכל כמה דברים את לוקחת לתא המדידה , כמעט ישר היא שולפת "אויש, לקחת בגדים מ-ד-א-י-מ-י-ם, אני הייתי בוחרת לך אותו דבר בדיוק, את תמדדי ותראי כמה אחד יותר יפה מהשני…לכי, לכי -תמדדי ותבואי להראות לי ותראי שתגידי לי " יפה, את צודקת"
וואלה עם הוראות הפעלה כאלה כמעט כמו של מכונת כביסה אני מוצאת את עצמי בדרך לתא המדידה. המכנסיים כבר עליי, ואני בדיוק פושטת את החולצה שלי וכמעט מספיקה ללבוש את החולצה שלקחתי למדידה. הופפססס….טעות – יפה שתמיד צודקת דוחקת את ראשה מבעד לוילון ואומרת לי בחצי גערה אמיתית : נו, עכשיו תגידי לי שאני לא צודקת. תגידי, אני אומרת לעצמי – השתגעת? את הרי תחטפי כאן מכות…אני מהנהנת בראש ומבקשת שתסגור את הוילון כי אני רוצה למדוד עוד כמה בגדים : " טוב כפרה, יאללה תמדדי…". כפרה מודדת.
סיבוב חדש של עוד זוג מכנסיים – לא אהבתי את ההם (פחד אלוהים מה תגיד יפה…), אבל אני מנחמת את עצמי שמצאתי סריג, חגורה ומה שנקרא עכשיו אקססוריז, אני הכרתי את זה בתור אביזרים – אבל אני לא קטנונית ומסתגלת במהירות….יפה לא תכעס אני מנחמת את עצמי, תראי כמה אביזרים לקחת במקום …."יא חתיכת מפגרת" אני כמעט צורחת על עצמי, מרגישה את הצורך העז להעיף לעצמי סטירה ולהעמיד אותי בפינה –  תגידי, את שמה לב למה שקורה כאן בדיוק ?
התאוששות מהירה ואני אוספת את החפצים בדרך לקופה מתוך תפילה חרישית שלא אפגוש את יפה, אפילו לא בדרך לקופה למרות שאני כבר מגובשת וברורה. אבל למה שריבונו יאהב אותי עד כדי כך? אני לא שייכת לקבוצת המתפעלים מריבונו אבל גם לא נגדו – אני אדם נטול ….נטול עמוד שדרה ( תודו, זו במקרה גם האמת…) – יפה, יקירה משכבר הימים בודקת פריט פריט מה לקחתי ושואלת : כ-פ-ר-ה , וואי, איפה המכנסיים המקסימות שמדדת? אני נושמת עמוק ואומרת : זה מה שהחלטתי לקחת, חשבון בבקשה !!!!
הרגשתי כמעט כמו פופאיי – ככה קבעתי עובדות בשטח, לא התעמתתי, לא התנצלתי, לא חזרתי לקחת את המכנס , לא נתתי הסבר – הייתי אסרטיבית להפליא, דרשתי את מה שאני רוצה וכמעט ריחפתי את דרכי החוצה….לא, זה לא יכול להיות כל כך פשוט. מי יודע מה היא חושבת עליי אני תוהה? מה זה משנה בכלל? (חלק מהדיאלוג הפנימי שלי). היא לא זוכרת אותה מאותה שניה בה רגלייך עמדו על המדרכה.  אני? – על מה אנחנו מדברים בדיוק? אהה…זותי מהחנות? שכחתי אותה לגמרי.
היעד הבא מרגיש הרבה הרבה יותר מסובך. חנות ללבני נשים. בדרך כלל אני קונה מוצרים של אותה חברה ולכן גם המידה דומה ואין בעיות. מחליפים צבעים, בודקים קטלוג, אני מעבירה יד מרפרפת על המוצרים שתלויים על גבי הקולבים כאילו אני עומדת למדוד. א-י-פ-ה ? מסתכלת, מחייכת, שואלת מה נשמע? המון זמן לא התראינו?(בכל זאת חנות שאני נכנסת מדי פעם לשם והנימוס מחייב).
הפעם הקנייה מורכבת יותר. אני צריכה חזייה. שונאת את הקטעים האלה בחנויות. אני אומרת למוכרת באופן כללי למה אני זקוקה, מהו הצבע שאני רוצה. אהה….היא אומרת לי,  אני יודעת בדיוק מה את רוצה. יופי שהיא יודעת – כי אני עוד לא יודעת, אבל מה? יש נביאים ואולי בדיוק בחנות הזו עכשיו יש נביאה….רוח הקודש הגיעה…:)
היא שולפת מהמדפים שלוש – ארבע קופסאות , מגישה לי ואומרת : קחי , תמדדי. אפשר לחשוב שהתכוונתי להוציא את הפרי מהתיק ולאכול אותו. תנו לי קרדיט מוכרות יקרות – זה שנכנסו לחנות, לא אומר שנטשנו את השכל וההגיון בצעד הראשון בחנות.
אני סוגרת את וילון תא המדידה מאחורי, סגירה הרמטית (עד כמה שאפשר) ואחרי שתי דקות הוא פתוח לגמרי והראש שלה מציץ פנימה באושר גלוי : נו, אמרתי לך שזה  בדיוק  מה שאת צריכה? מה? מה אני צריכה יא חתיכת מפגרת? אני צריכה את הראש המאושר שלך בתוך חדר המדידה כשאני באמצע מדידת חזייה? אני אסתדר לבד – זה השלב שאני עוד מנומסת. אם אצטרך עזרה אקרא לך.
אני מודדת את השנייה – אוהבת קצת פחות וגם לא בטוחה שזה הגודל המתאים. עכשיו, משתנים הכללים ואני קוראת לה: רותי, את יכולה לבוא לרגע? ארבעים שניות והיא שם. אפשר להסתכל היא שואלת מעבר לוילון? (מה ששיעור אחד קטן עושה …), בואי רגע אני אומרת : תגידי, זה לא נראה לך קצת גדול? לא הספקתי לנשום וכבר אני מרגישה את כף ידה חופנת את השד שלי….מרוב תדהמה אני אפילו לא יכולה לבטא מילה. שנייה ואני מתאוששת ואומרת לה : אני מבקשת שתצאי כרגע מתא המדידה.
אבל רגע היא אומרת לי , עוד לא הספקתי לראות אם זה הגודל המתאים…את צודקת אמרתי, אבל אני גם לא הספקתי לתת לך לרשות לגעת בי אלא להסתכל אם זה נראה לך מתאים. לא נתתי רשות לגעת אלא להסתכל וזה הבדל ענק. טוב, סליחה, היא מתקפלת לתוך עצמה – רוב הלקוחות מבקשות ככה. תגידי, אני אומרת לה – אני נראית לך "רוב" ? לדעתי אני בנאדם יחיד. מה דעתך?
אני עדיין בתא המדידה מחליטה לא להעניש את עצמי על הטפשות וחוסר הטקט והנימוס שלה. מוותרת על החזייה השניה בגלל ההתלבטות ועוברת בזינוק קליל אל השלישית. נראית נחמד, לא בדיוק הצבע שרציתי – אבל המחשוף…טוב לעיניים. נו, היא שואלת ממרחק מאחורי הוילון. איך את מרגישה עם זו? דווקא טוב אני אומרת לה. הגודל? מרגיש מתאים.
עוד מעט אני אצא ונמשיך את הדיאלוג בחוץ. סיימתי להתלבש ויצאתי עם החזייה שבחרתי, היא מנופפת אותה באוויר ומראה לשאר הלקוחות – " אתן רואות? לא סתם אני אומרת שזו חזיה מצויינת, הנה….הלקוחה הזו (והיא מצביעה עליי) בדיוק לקחה אותה.
אני מבינה שאבוד לי ואני לא אחנך את המוכרות ואלמד תרבות מכירה ולכן אני אמשיך לתעב שופינג ולא לראות בזה משהו מזכך ומשמח אלא סוג של מטלה שיש צורך לעשותה.
אני מתחננת לפני המוכרות: אל תכניסו ראש, אל תכניסו רגל, אל תנהלו איתי דיאלוג בזמן שאני מודדת – אני רוצה להיות עם עצמי, אני רוצה לחשוב אם זה מתאים לי, אם זה מתאים למה שיש לי בבית, אני לא רוצה שיתערבו, שיישאלו שייפלשו לקטע הפרטי שלי – תעזבו לי בשקט ואל תציצו לי.
קנייה נעימה !!