מוזה בת ארבעים

"יצא לך כבר לכתוב על המשבר של גיל ארבעים?" היא שאלה בחיוך גדול ומעט מובך במהלך מפגש אקראי בסופרמרקט.
הנדתי בראשי לשלילה "עוד לא הגעתי לשם, יש לי עוד כמה שנים".

"אם תרצי אני אשמח לספר לך! זה גיל שעשיתי כל כך הרבה שינויים בחיים- החלפתי עבודה, הוצאתי סוף סוף רישיון שתמיד חששתי ממנו, החלפתי את כל סגנון הלבוש שלו, התחלתי ללכת לחוג ולפנות זמן לעצמי ולמה שעושה לי טוב ולא רק למשפחה. הבנתי שאני צריכה ורוצה לעשות יותר עבור עצמי".

היא קראה לו "משבר" אבל סיפרה ללא ספק על פריחה וגדילה.

בחנתי אותה וחשבתי עד כמה הכתיבה מזמנת אליי נשים שרוצות פשוט לפרוק, לשתף, לחלוק, לתת מקום למחשבות ותחושות שנמצאות בתוכן פנימה.

אחר כך כשגיגלתי קצת (אפשר כבר להכניס את המילה בצורה רשמית ללקסיקון, נכון?) כדי להבין מה בכל זאת מיוחד בגיל הזה, קראתי שזאת תקופה שמבינים בה יותר את זה שהחיים קצובים בזמן, שהם מסתיימים מתישהו. לפני כן נמצאים במצב של צעירים שחושבים שהכל אפשרי ועסוקים בלהשיג, ואז שינוי הקידומת מפיל איזה אסימון פנימי ופתאום מרגישים יותר ויותר את הפער בין מה שחלמנו לבין מה שהשגנו.

זה גיל שעושים בו בדק פנימי, בוחנים את הזוגיות, קריירה, מערכות היחסים השונות המרכזיות בחיינו, ההגשמה העצמית שלנו, החברים והאנשים שסביבנו. בודקים ומקבלים אומץ לשנות.

ניסיתי לדמיין איך ייראה משבר גיל הארבעים שלי כשיגיע, ואילו הארות פנימיות הוא יביא איתו. לפי ד"ר גוגל זה אמור לקרות מתישהו בין גילאי 35 ל50. תהיתי אם ועד מתי הוא ימשיך להיות רלוונטי. עד מתי אנשים ובפרט נשים יחיו אורך חיים כזה שיש בו רוטינה של מחויבויות ואסימון שנופל כשהקידומת משתנה או לקראת שינוי? ניסיתי לדמיין עולם שבו כולנו מודעים להזדמנויות הרבות שיש סביבנו, אוהבים את קרובינו אבל לא מאבדים את המרכז של עצמנו, שואפים להגשמה עצמית, לא מוותרים על החלומות שלנו בשום שלב וגיל בחיים.

לא הצלחתי להגיע לתשובות עם עצמי, אבל המחשבות עצמן מספיקות לפעמים.

מוזה יקרה בת ארבעים פלוס, מקווה שתמיד תפרחי ותמצאי את האומץ והחיבור למה שעושה לך טוב. תודה על ההשראה.

yana_melnikov
נעשה את זה קצר: אשה, אמא, רעיה, ישראלית, עולה ותיקה, קרייריסטית, סטודנטית, חוקרת, כותבת, תושבת הגליל עם חלומות גדולים עבור עצמי והסביבה שאני חיה בה.מוזמנות להכיר גם בפייסבוק: Yana Melnikov