מודה אני לפניך (ורצה לקנות משהו במבצע)

חשבתם פעם על ההיפוך הגמור בין חג ההודיה לבין בלאק פריידי? בערב אומרים תודה על מה שיש, ובבוקר רצים להשיג עוד ועוד דברים במבצעים מטורפים. מוזר, לא?

NY at sunset

אבל מה אני אגיד לכם, אני כל כך אוהבת את החג הזה ושמחה על כל הזדמנות לחגוג אותו עם המשפחה המיוחדת במינה שלי בארה"ב, משפחה שקיבלתי במתנה כשהתחתנתי, והיום הם מתעקשים שאני בת דודה שלהם לא פחות מאשר בן זוגי. בעקבות עוד ערב נפלא וחמים איתם, משתפת במחשבה על החג מנקודת מבטה של מדריכת טיולים שחייבת להבין עד הסוף טקסים ומסורות.

מתחת לכל המשפחתיות הזאת חבויים קונפליקטים  כואבים

קונאן אובראיין, מגיש של תוכנית אירוח פופולארית בארה"ב, פתח את אחת התוכניות שלו לפני כמה שנים במלים הבאות: "וולמארט הודיעו שהשנה הם פותחים (בבלאק פריידי) מוקדם יותר מבדרך כלל, כי היש דרך יותר טובה לחגוג את הגעת החלוצים לאמריקה מאשר לקנות טונות של שטויות מסין"? ג'ון סטיוארט, לעומתו, בחר בקונפליקט הכואב ביותר המקופל בחג: "חגגתי את חג ההודיה בדרך המסורתית: הזמנתי את כל החבר'ה מהשכונה אלי הביתה, אכלנו ארוחה ענקית, ואז הרגתי אותם ולקחתי להם את האדמות". הבדיחות האלה מקפלות בתוכן את שני הקונפליקטים הבולטים ביותר הכרוכים במסורת החג הזה: אחד מהם הוא המתח שבין ההודיה על הקיים לבין המרדף אחר עוד ועוד סיפוקים חומריים, והוא כשלעצמו מתכתב עם המתח שבין התרבות האינדיאנית לאמריקאית, וכל זה בתוך מסורת שההקשר העיקרי שלה הוא הרצון להשתייך; והשני, ההקשר ההיסטורי בו האינדיאנים קיבלו בסבר פנים יפות את החלוצים ואלה גמלו להם בטבח וגזילת אדמות.

קצת על הרקע ההיסטורי

1620, החלוצים מגיעים לאמריקה על המייפלאואר, מתיישבים בפלימות', מסצ'וסטס וסובלים מקור, רעב ומחלות. האינדיאנים מהשבט השכן מביאים להם מזון וחושפים בפניהם גידולים שלא הכירו בעולם הישן: תירס, חמוציות, דלעת ועוד. כעבור שנה, הם מחליטים לחגוג את ההודיה על השפע שהזדמן להם בארוחה חגיגית במיוחד, מזמינים את האינדיאנים לחגוג איתם, אוכלים 4 תרנגולי הודו ומחליטים להפוך זאת למסורת. העיתוי אינו מקרי ושורשיו ככל הנראה אנגליים: הכנסיה האנגליקנית רצתה להוסיף חג ייחודי פחות דתי, לחזק את האמונה באל, וכוננה פסטיבלים המוניים להבעת תודה על היבולים של השנה. את המסורת האזרחית הזאת הביאו איתם לאמריקה החלוצים הפוריטנים, שנמלטו מרדיפה דתית, ובנו סביבה את הפולקלור של הסיפור על האינדיאנים, במטרה ליצור מסורת אמריקאית חדשה ונבדלת מהמסורות של העולם הישן. האמת ההיסטורית היא שהאינדיאנים באמת עזרו בתחילה לחלוצים, כי לא שיערו מה כוונותיהם. כעבור זמן לא רב, מתחילה מלחמה בה המתיישבים מבצעים טבח באינדיאנים וגוזלים מהם את אדמותיהם, ובמקביל ממשיכים לציין את החג בו הם מודים להם על קבלת הפנים החמימה. לא ברור איך הם מסבירים לעצמם את הקונפליקט הזה, מה שידוע הוא שעם הזמן הם הדחיקו היטב את הקונפליקט הזה ובנו את החג סביב ערכים של משפחה וקהילה.

היום: טקס הודיה. מחר: טקס צריכה כאילו אין מחר

היום ניתן למנות את מנהגי החג הבאים: החג נחגג תמיד ביום רביעי האחרון של חודש נובמבר. כל המשפחה המורחבת מתכנסת; אוכלים ארוחת חג מסורתית שכוללת את המאכלים שהתגלו לאדם הלבן רק עם גילוי אמריקה, ושעלו על שולחן החג הראשון; הארוחה מתחילה כבר משעות הצהריים והיא מסתיימת, כמו שאמר פעם לואי סי קיי, "לא כשאני מפוצץ אלא כשאני שונא את עצמי".

ומה קורה למחרת? למחרת חל יום שישי השחור ומתחילה ההסתערות על החנויות של עונת החגים. מעניין המהפך הזה, מחג של חלוצים הרפתקנים, פוריטניים ועניים, שמודים על היבולים והשפע, לחג של האדרת תרבות הצריכה והמרדף אחר החלום האמריקאי. הצורה נשארת, התוכן משתנה.

התופעה של נדידת משמעויות (תוכן) בתוך המסגרת הריטואלית (המבנה) היא תופעה מוכרת בטקסים. הנדידה לא חייבת להיות על ציר דתי-חילוני, אלא יכולה להיות בין משמעויות דתיות לבין עצמן או חילוניות לבין עצמן.

בעולם הטקסים, כל טקס נועד לשאת משמעות עבור מי שמקיים אותו והוא מורכב מבסיס רעיוני ומן המאפיינים שמסמלים את הבסיס הרעיוני. לפעמים קורה שדווקא המערכת המסמלת, בהיותה אקטיבית וחושית יותר מן הרעיון המופשט, היא זו שמכה שורשים חזקים יותר במסורת, ובמקרים של התרופפות של משמעות, דווקא הריטואל יוותר והתוכן הרעיוני יומר בתוכן חדש. כאשר הבסיס הרעיוני מאבד משמעות עבור החברה, הוא לרוב יפורש מחדש בעוד שהריטואל יישאר כמות שהוא. ניתן לראות את התהליך שעברו המסורות של חג ההודיה, כאשר שמו של החג והמנהגים הכרוכים בו נותרו, ואליהם נוספו תכנים שלוקחים את המשמעות לכיוון הפוך לחלוטין המייצג אי שביעות רצון מהקיים ומרדף אחד האושר ואחר תחושת ההשתייכות באמצעים הקשורים לתרבות הצריכה.

בעצם, זה די נורמלי

כאשר אנו באים לבחון כיצד זה משרת את החברה ומי מרוויח מזה, ניתן להתבונן על התשובה בכמה רבדים: ברובד הלאומי, החג הזה לכאורה מאפשר לכולם להרגיש חלק מהאתוס האמריקאי של שוויון הזדמנויות, החלום האמריקאי שכולם יכולים להגשים, ובכך הופך לחג הסובב סביב ערכים של שייכות והישגים. דווקא מאחר שהחג הזה אינו מעוגן במסורת של דת או אומה ספציפית, יש בו את האלמנטים המאחדים אומה של מהגרים בני לאומים ודתות שונות. כל פרט בחברה מוצא את עצמו בחג הזה בחיק משפחתו המורחבת, ובו בזמן הוא חלק מאומה שלמה. ניתן כאן מקום בולט לפולחן המשפחה – אחד הרכיבים הבסיסיים בהבניית זהות בעידן התעשייתי. חגים שמדגישים את הערך הזה זוכים להצלחה בתרבות המערב, בה השבט לרוב מפוזר על פני שטחים גיאוגרפיים נרחבים. גם המסורות המאדירות את הצריכה מתחברות לחלום האמריקאי – הכל נגיש לכולם במידה שווה. אני צורך, משמע אני קיים. אני קונה, משמע אני מגשים את החלום האמריקאי.

אם כי יותר מעניין לראות את אלה שמתמרדים

הקונפליקט המודרני שתואר לעיל, בין ההודיה על מה שיש, שהמרכיב העיקרי שלה הוא אכילה בצוותא, ומיד למחרת הביטוי הקיצוני ביותר של תרבות הצריכה ושל הרצון להשיג עוד ועוד דברים חומריים, מתחיל להפריע גם לאמריקאים, ובולטת במיוחד REI, קמעונאית ענקית של ציוד לטיולים, מחנאות וספורט: מזה כמה שנים, החברה סוגרת את כל החנויות שלה בבלאק פריידיי – כדי לעודד את העובדים והציבור לצאת לטבע ביום החופשי שלהם, במקום להתמכר לתרבות הצריכה.

הנקודה האינדיאנית

הציר העמוק השני של הקונפליקט קשור, כאמור, לנקודת המפגש בין האינדיאנים למתיישבים. תחילה, בעצם העובדה שהאמריקאים חוגגים אירוע בו האינדיאנים באו לעזרת החלוצים, ואילו החלוצים גמלו להם ברצח עם וגזילת אדמות. ושנית, באופן שמתכתב עם הקונפליקט אותו הזכרתי קודם, הפער בין התרבות האמריקנית שמקדשת את ההישגיות, ההצלחה והעושר, לבין התרבות האינדיאנית שמקדשת את הנתינה.

בהקשר הזה, מעניין לבחון את מקומו של תרנגול ההודו אצל האינדיאנים. בפילוסופיה האינדיאנית, תרנגול הודו מייצג ערכים של שיתוף, נתינה והקרבה עצמית. תרנגול ההודו מלמד אותנו להשתמש בויתור כאפשרות. להפוך את ה to give away  (לוותר) ל to give a way  (לפתוח דרך). רעיון הויתור הוא מרכזי בתרבות האינדיאנית: אין תחרות "למי יש יותר" אלא "מי נותן יותר" – ואף אחד לא יכול לנצח במשחק אם לא התמלאו כל הצרכים של כל האחרים. הרעיון הזה מאפשר לנו לשחרר את עצמנו מעול ההישגים והתחרות ולהיפתח לנתינה ולקבלה, שדרכן אנו אמורים להגדיר את עצמנו. בטקס ההודיה האינדיאני יושבים במעגל, תחילה כל אחד אומר תודה על המצוי, מתוך תפיסה שהמצוי אינו מובן מאליו ויש להכיר תודה על קיומו. לאחר מכן סבב נוסף בו כל אחד אומר תודה על הרצוי, בזמן הווה, בבחינת עיצוב המציאות הרצויה. למשל, אם מישהו רוצה אהבה ומשפחה, הוא יאמר "תודה על האהבה והמשפחה שיש לי בחיי" וזה יפתח את הפתח להגשמת המשאלה.

והנקודה היהודית, איך לא?

ויש לזה גם הקבלה ביהדות: האנתרופולוג ויקטור טרנר טבע את המושג קומוניטאס, כדי לסמן את אופי היחסים החברתיים שנצרים באירועים מסוג זה. הקומוניטאס מנגיש עבור השותפים בו חוויה של אחווה עמוקה, שיוויון מוחלט שבכוחו לעורר רגשות משיחיים וטרנספורמטיביים. על הציר הזה, וגם על ציר התוכן והזמן, ניתן להשוות את החג למנהגים יהודיים: בהכללה, ניתן לטעון כי שלושת הרגלים שלנו היו מבחינה זו מועדים שנתיים מחזוריים של קומוניטאס קולקטיבי. ובאופן ספציפי, חג הסוכות שלנו מנציח קשר הדוק בין הנראטיב החקלאי (אסיף) להיסטורי (יציאת מצרים). והנה, גם חג ההודיה האמריקאי מנציח קשר בין הנראטיב החקלאי להיסטורי, כאשר הנראטיב החקלאי קשור להודיה על היבולים (חג האסיף) והנראטיב ההיסטורי קשור גם כאן לחלוציות, להגירה על רקע רדיפה דתית ולהתיישבות בארץ חדשה.

ולמרות כל התובנות האלה, אני כל כך אוהבת את החג הזה, ומודה בכל פעם מחדש על הזכות שניתנה לי לחגוג אותו עם המשפחה המיוחדת במינה שיש לי בארה"ב, ללא ציניות, עם המון אהבה, בנדיבות אינסופית, ועם טקס שבו כל אחד מודה על הטוב שיש לו בחייו, באופן שמשכיח ממני לרגע את המורכבות העוטפת את החג הנפלא הזה.

בכתיבת הפוסט נעזרתי בטקסטים מאת פרידה אורינגר ("על תרנגול ההודו בתרבות האינדיאנית", פורסם ב-YNET) ומאת יותם יעקבסון ("על שלושת הרגלים ומשמעותם", פורסם ב"אלכסון").