מה שלמדתי על נשים ישראליות דווקא כשביקרתי בהודו

 

 

לא מזמן הייתי בכנס עולמי כלכלי לנשים בהודו בו השתתפו כאלף נשים מכל העולם. היינו קבוצת נשים מגוונת מישראל. כולן מנהלות עסק, קריירה מפותחת ומשפחה, כולן דעתניות ובעלות אמירה משמעותית. כשנפגשנו עם נשים שונות מהעולם וסיפרנו קצת על עצמנו, הן הרימו גבה וזה הפיל אצלי אסימון. ולא אחד אלא כמה. (מניחה שכולם יודעים מה זה)

התובנה הראשונה והעיקרית הייתה כשראיתי את התמיהה בעיניהן. פתאום הבנתי – שאם היה ׳פקטור׳ לנשות קריירה ישראליות, אין ספק שהיינו צריכות לקבל אותו.

מבחינות רבות, מסלול הקריירה שלנו שונה וכך גם נקודת הפתיחה שלנו. זוהי נקודת פתיחה מאתגרת ומיוחדת יותר מחברותינו בעולם.

והנה מה שהבנתי עלינו הנשים בארץ בכל הנוגע לקריירה:

אנחנו מסיימות את הלימודים והולכות לצבא (באותו הזמן בדיוק חברותינו מח״ול הולכות לקולג׳) רובנו משרתות שנתיים, חלקנו ממשיכות לקצונה (או קבע אחר) ואז זה הופך לשלוש שנים ומעלה.

תקופת הצבא היא תקופה מקצועית לכל דבר ואפשר לומר שאנחנו מתחילות את עולם העבודה עוד לפני הלימודים. אנחנו עושות עבודה חשובה, חלקנו מחזיקות המון כוח בידיים שלנו ובכל מקרה יש המון אחריות שמוטלת על כתפינו הצעירות. אנחנו נוטלות חלק במשימות חשובות שלא היו מביישות אף ארגון אחר ואז כשאנחנו משתחררות, אנו חוזרות לנקודת ההתחלה ומתחילות מבראשית.

השתחררתן? עכשיו השלב שנוסעים לטייל – כל זה לוקח בין שנה לשנה וחצי. (כי קודם צריך לחסוך כסף אז עובדים כחצי שנה), אחר כך מטיילים חצי שנה עד שמונה חודשים ולבסוף יש כמה חודשים של התאוששות מהטיול הגדול. והנה אנחנו כבר בנות עשרים ושלוש- עשרים וארבע.

כל זה בזמן שרוב חברותינו מעבר לים כבר אחרי תואר שני.

לקראת גיל עשרים ושבע אנחנו אחרי תואר ראשון, אולי ממשיכות לשני, אולי מתחתנות ואולי גם וגם. ולקראת גיל עשרים ותשע-שלושים הכל מתחיל בבת אחת. קריירה, משפחה, ילדים. בום!

גם חברותינו מעבר לים נישאות בסביבות גיל 30  אבל הן כבר אחרי ניסיון ארוך שנים בעולם העבודה והקריירה.

בין גיל שלושים לגיל ארבעים אנחנו רצות מרתון. צריכות להספיק הכל ולא עוצרות. אנחנו רוצות וצריכות ללדת ילדים (ממוצע הילדים בישראל עומד על 3.11)  כי בישראל משפחה היא ערך עליון. ילד אחד זה האפס הישן ושניים זה עדיין מעט משלושה. ואנחנו מתחילות להרגיש שהנה עמדנו גם בזה.  אנחנו גם זוכרות את מה שאמרו לנו כל החיים – שהכול אפשרי והכל תלוי רק בנו והרי גם הוכחנו את זה לא פעם לעצמנו.

ישנם שני דברים שמייחדים את החברה הישראלית: השירות הצבאי והמשפחתיות הלוחצת. מצד אחד, חוק שירות חובה ומצד שני ׳קידוש׳ המשפחתיות שמביא עמו את הלחץ להקים משפחה וללדת ילדים. ואם לא די בכך, אנחנו גם חברה הישגית. אז בתור נשים חזקות, דעתניות שיודעות מה הן רוצות, אנחנו מצליחות להשיג גם וגם וגם וגם. ובזמן שאנחנו מתחילות, חברותינו בחו״ל כבר בטופ.

ואם אנחנו יכולות לעשות הכל, מה הפלא שאנחנו רצות?

הנה דוגמא ששמעתי באחד הקורסים שלנו לרופאות וממחיש את ההבדלים ביננו לבין שאר העולם-

כשרופאות ישראליות נוסעות לעשות התמחות בחו״ל, הרבה פעמים הן כבר נשואות עם ילדים ומבוגרות בהרבה מרופאות מחו״ל שעושות עמן התמחות. רק העובדה הזו דורשת מהן היערכות שונה (רילוקיישן עם המשפחה על כל המשתמע מזה) כך גם נשים שעושות פוסט דוקטורט.   ואם נחזור רגע לאותו כנס בהודו, זו בדיוק הסיבה שהנשים שפגשנו מהעולם הרימו גבה. כשסיפרתי להן שאני אימא לארבע הן התפלאו כאילו שחוללתי איזה נס. אולי בעיניהן זה באמת נס ורק אצלנו זה נראה מובן מאליו.

אז מה המסקנה שלי מכל המחשבות האלה?

שאנחנו חייבים להכיר בכך שאנחנו חברה ייחודית. לא בכדי לטפוח לעצמנו על השכם או להלקות את עצמנו, אלא בכדי למצוא מודל חדש שמותאם לחיים בישראל, על כל המשתמע מכך. המודל הזה צריך להתייחס לניהול כוח האדם הנשי בגילאי 30-40 מתוך הבנה שאנחנו בתחרות עולמית  (בלי ׳פקטור). שהתחושה הזו שאנחנו חייבות לעשות קריירה בין גיל שלושים לגיל ארבעים, היא מוטעית וכי יש להרחיב את הטווח. לנהל את הקריירה נכון כך שנתחיל בגיל שלושים ונגיע לשיא בגיל חמישים וחמש.

בזמן האחרון אני חושבת שקריירה היא לא ספרינט אלא מרתון שצריך לתכנן אותו ולנהל אותו. אפשר לבד ואפשר גם יחד עם הארגון ואין דרך אחת לעשות זאת, אלא כמה וכמה, כל אחת לפי מה שמתאים לה.

מכירות נשים שבגיל ארבעים משנות קריירה? אני מכירה לפחות אחת (אני). התאוריה שלי היא שזה קורה בגלל שאנחנו מתעייפות. עשר שנים רצנו מרתון, לא טבעי שנרצה קצת להחליף ענף ספורט?