מזל-טוב, את אמא! ואת כבר לא מעניינת אף אחד.
בשבועות הראשונים שאחרי הלידה את עוד מרגישה במרכז העניינים. כולם מתעניינים בך, במצבך, בכאבים, בתפרים, בהתאוששות, בהסתגלות לשגרה הטיפולית החדשה, אבל מרגע שהלו"ז היומי שלך מתייצב ואת מתחילה להראות סימני התאוששות, את הופכת לצל של התינוק שלך. כשמתקשרים אלייך שואלים "מה שלומו?" או "איך הוא?", כשבאים לבקר אותך מביטים מעבר לכתפך בסריקה אחר מיקומו, כשאת באה לבקר אחרים מורידים מבט לעבר העגלה/המנשא במטרה לחפש את הצידוק האמיתי לביקור.
והוא גדל, והם גדלים, והם הופכים למרכז החיים לא רק עבורך אלא גם עבור הסביבה שלך שעוד לפני עידן הפייסבוק כל כך אהבה לתייג. כמה נוח לראות את העולם דרך התגיות והתוויות שאנחנו מצמידים לכל דבר ואדם, כמה נוח לחשוב שטחי ובמקום לעצור רגע ולהעמיק, להריץ בראש את המשוואה הבאה: היא = אמא = זו ההוויה העיקרית שלה = תחומי העניין שלה נדחקו הצידה = היא מושבתת בערבים = היא הולכת לישון מוקדם = היא קמה מוקדם = היא תחזור לעצמה עוד כמה שנים ובינתיים נשאל על הילדים, נתעניין בהם, ניתן להם ממתק (אבל גם אני רוצה!), נדבר איתה עליהם ונסתכל על החיים שלה בגובה דשא.
כן, מיום שהפכת לאמא אף אחד לא באמת מסתכל לך בעיניים, כי את עצמך הפכת לכלי שרת שחי בשביל אחרים.
את מגדלת, מאכילה, מחנכת, מטפלת, מלמדת, מתווכת, מפשרת, כועסת, מתפייסת. כל יום וכל היום כולך נתינה לילדים או למה שקשור אליהם. את לא באמת מצפה לקבל מהסביבה הקרובה את מה שקיבלת עוד לפני שהיו לעץ שלך ענפים, אבל גם לא נכון לראות אותך רק כאמא. הרי את עדיין בת-זוג, בת, אחות, דודה, בת-דודה, חברה, אשת מקצוע והעובדה שאת אמא לא אומרת שמעניין אותך להשוות איכויות של חיתולים, לספר על פליטות או לשמוע עליהן, לטחון סיפורים מהגן או להתחבר עם הבן של השכנים.
וכשאת שואלת מישהי אחרת "מה העניינים?" באמת מעניין אותך לשמוע עליה ולא תמיד על המהות האימהית שלה.
מה חדש? מה את עושה? איך בעבודה? היית באיזו הצגה טובה לאחרונה? (לא! לא מעניין אותי מי שמר על הילדים)…
אז נכון שהאושר שלנו מורכב גם מהאושר שלהם, ונכון שמצב הרוח שלנו מושפע גם ממצב הרוח שלהם,
אבל היי – אנחנו ישויות נפרדות. ויש לנו הרצונות שלנו, השאיפות, התכניות, התחביבים, השמחות, הכעסים, ובכלל, את מסלול החיים שלנו. אנחנו עדיין רוצות להגשים את עצמנו כנשים, כנשות מקצוע, כבנות-זוג, כבנות-של, כאחיות-של.
אנחנו עדיין רוצות לעניין אחרים בלי להיות מתויגות.
אנחנו עדיין רוצות לסובב ראשים ברחוב בלי שיחשבו עלינו "רואים שהיא כן".
אנחנו עדיין רוצות לעשות משהו משמעותי בחיים, וזה לא קשור בכלל לעובדה שכבר עשינו את הדבר הכי משמעותי בחיים.
ומה לעשות שעשינו את זה – טפו טפו – כל כך טוב ושהילדים שלנו כאלה מדהימים, שאי אפשר להתחרות בנוכחות המסעירה שלהם, בריגושים שהם מספקים, במקוריות, בסקרנות, בהומור, באותנטיות, שמסיחים את הדעת מכל תחלואי העולם, מהעולם בכלל – וגם ממך? ומה לעשות שאם יש מישהו שבאמת מתעניין בך, בדעה שלך, בשמחה שלך, בעצב, בעצבים ובמה שאת עושה בכל רגע נתון, זה הקטנים? וגם להם זה יעבור עוד כמה שנים.
פלא שאנחנו עושות עוד ועוד ילדים?…