לכתוב בלוג אישי על נושא כמו גירושין זה לא עניין פשוט. זה להיות נתונה לביקורת, לשיח, לחשיפה.
במשך תקופה ארוכה נמנעתי מלשתף את כל הדברים המרגשים שקורים בחיי, אבל לטובת כל אלו שמסתכלות עלי בעיניים בורקות ומתמלאות תקווה כשאני מספרת את הסיפור שלי, החלטתי לחזור ולשתף.
אני גרושה כבר חודש, התרגלתי לקבוצה שהפכה חלק אינטגרלי מחיי, חברויות התחלפו, והפרצופים מוכרים בכל אירוע. היא ממלאת חלק חשוב ומשמעותי בחיי, והיא גם זו שהביאה אותו.
לפני חצי שנה הגעתי לבאולינג באיזו שבת עם הילדים. לא הפסקתי לרוץ אחרי הקטן, ולהשתעשע מההתלבטויות של האמצעית, שתמיד מפחדת להפסיד משהו אם תבחר באופציה אחת, כשמסביב נאספו החבר'ה. פטפטתי, חיבוקים, נשיקות, וכשהוא הגיע עם הבן שלו שמתנשא אפילו מעליו, דיברנו בפעם הראשונה. ראיתי אותו כבר מזמן בקבוצה, וכשאני אומרת ראיתי אני מתכוונת ששמתי עליו עין, אבל לא יצא לנו לדבר, ואני לגמרי לא חיפשתי. גם הוא בדיוק החליט לשחרר את עניין הזוגיות ולתת לגורל לעשות את קסמיו. הגורל החליט בתמורה לשלוף לו שפן מהכובע.
הדיבור הקליל הפך להתכתבות ודי מהר המשיך הלאה.
בלי לשים לב, ובתקופה הכי הפוכה של חיי, התאהבתי.
כל יום הביא איתו גלי צונאמי של רגשות, בלגן, קשרים לעבר ובכל אלו היה הוא, אי של שפיות, של רוגע ושל שלווה.
בשיחות שלנו גיליתי צד חדש שלא הייתי מודעת אליו של המציאות. משופעת בתמימות ילדותית קיבלתי הצצה לפרשנות אחרת, למציאות מורכבת יותר, לאינטואיציה המוכיחה את עצמה שוב ושוב, להבנה טובה יותר של החיים. אני, שחושבת תמיד שכולם טובים ומעניקה להם שלל תירוצים להתנהגויות רעות, הקשבתי וגם שמעתי רובד אחד.
בהתחלה התנצחתי, כמובן. לא הסכמתי לוותר על המשקפיים הוורודים שלי, אבל לאט לאט נאלצתי להודות שלפעמים, רק לפעמים, הדברים באמת אחרים. כמה משונה בגיל 39 להתחיל לראות את החיים בצורה שונה.
השיחות בינינו ארוכות. אני מופתעת מחדש בכל פעם לראות התנהגות לא אימפולסיבית, מחשבה תחילה, ואפילו שמירה על מידע עד שהוא נהיה רלוונטי ולא באותו רגע שהוא קורה! אבוי לתרבות האינסטנט שהתרגלתי אליה…
והריבים… הם נעשים בשקט, אחרי יום של התבשלות, כשאני רק סוערת יותר והוא הספיק לחשוב. הוא כבר יודע לחכות שאפסיק לרתוח, ממתין בסבלנות לשיחות העומק שרק הן בעצם חשובות. אנחנו מקשיבים זה לזו, מבינים ומשנים התנהלויות בהתאם. הכל בוגר (גם אני, בסוף…).
טוב לי איתו, אני מאושרת, אנחנו מתפתחים, משתנים ומתווים לנו דרך. הוא הרבה דברים מופלאים בעיני, אבל בעיקר – הוא בחירה חופשית, נטולת פשרות, נטולת אילוצים.
ומכיוון שהחיים אוהבים להתפתח, כך גם אני ולפני ארבעה חודשים חזרתי למקום עבודתי הישן בהייטק, לתפקיד בו כל היכולות שרכשתי בשנים האחרונות באות לידי ביטוי.
כל יום שעובר הוא עמוס, מרתק, מקסים וממלא.
אפילו הילדים, שסערו כל כך במשך תקופה ארוכה, הפכו להיות חברים סוף סוף, מבלים ביחד שעות ארוכות, רבים, משלימים וזקוקים לי פחות. הם נעזרים אחד בשני, ומספקים רשת תמיכה שרק אח יוכל לספק. אני מסתכלת עליהם בעונג במשך נסיעה שלמה לאילת בה שימשתי בעיקר כנהגת, צופה בהם באושר כשהם מסתודדים באחד החדרים וממתיקים סוד, ומתמוגגת כשהם עושים מליון מחוות קטנות של אהבה ורצון לשהות איתי. כל אחד מהם מראה לי עולם אחר ואני מצליחה יותר ויותר ליצור איתם תכנים משמעותיים.
לפעמים יש לי תחושה שמישהו לקח בכח את הפנס של איזה מגדלור מרוחק וכיוון אותו לכיווני, לסמן לי את הדרך הנכונה.
ואני לא מתכוונת לוותר על אף הזדמנות. ממשיכה לצעוד. לחיי רגעים של אושר.