מה שבע? מה כמה?

בחורה עם מחשב נייד

אחת משבע? אחת משמונה? כי כבר לא אחת מתשע.

התקופה הזו, שבין טיפולי הכימו לניתוח הביאה אותי לצאת מהארונית (של התרופות) אל הפומביות של החיים.

פתאום כבר לא רק דידוי או סיבוב קל בשכונה, אלא בילוי במופע סטנד-אפ באולם מלא המונה 700 מקומות, ואני – אני היחידה הבולטת, "החולה", זו עם המטפחת, זו עם הקרחת, זו עם הכיתוב הבלתי נראה על המצח – יש לי סרטן.

בערב ההוא הייתי אחת משבע מאות…

גם בחופשה באילת שלקחנו בסופ"ש האחרון כדי להתכרבל יחד כמשפחה נצרבתי.

לא ממי המלח בים ולא ממדוזות. רק מהמבטים.

ואני לא מאשימה. זה באמת לא קל להיות מהצד השני וזה בסדר להביט. יחד עם זאת, המבטים העצימו את תחושת השונות והבולטות שלי במלון המאוכלס בכ-600 איש, ואני – אני היחידה הבולטת, "החולה", זו עם המטפחת, זו עם הקרחת, זו עם הכיתוב הבלתי נראה על המצח – יש לי סרטן.

בסופ"ש הזה הייתי אחת משש מאות…

וביחס לכימו, בו ביליתי את רוב זמני בסביבה הקרובה ובבית החולים, שם מקבלים את התחושה ש"כולם חולים", שזה נפוץ כל כך, שאין בעצם מה להרגיש ש"נדפקת", שזכית בבינגו הלא נכון, כי יש כל כך הרבה חולים וכל כך הרבה חולות.

אבל כשעושים ZOOM OUT, מגלים שעם כל השכיחות של זה – רוב האנשים בריאים.

והעצב שאפף אותי עם הגילוי, מתחלף בכעס על הגרלת הבינגו המעוותת הזו שזכיתי בה.

כעס על מה שנאלצתי לעבור ולהעביר את המשפחה שלי, כעס על הניתוח שמתוכנן לעוד יממה וחצי ומפחיד אותי מאד, כעס על הנזקים שהשאיר בי הכימו, כעס על הנזקים שישאיר בי הניתוח, כעס על הנזקים שיותירו בי ההקרנות שעוד צפויות לי בהמשך.

כעס על שמעתה צריך להיות דרוכים ולהביט כל הזמן מעבר לכתף, יותר מכל אדם שהסרטן לא נגע בו.

ובעודי בטיסה חזרה מאילת, המטוס ממריא ופתאום נשמע כאילו המנוע מאט בהמראה, מה שגורם ללב שלי לקפוץ בבית החזה ולחשוב שאיזה באסה זה יהיה למות כשבזבזתי חצי שנה בסבל כדי לחיות. כמו שניתן להבין, הכל היה בסדר והטיסה עברה בשלום, אבל כמו בטיסה, שסטטיסטית היא כלי התחבורה הכי בטוח שיש, ברגע שאתה מאלו שזכו בבינגו הלא נכון להיות על מטוס שמתרסק, בשבילך הסטטיסטיקה קורסת. לא רלוונטית.

ברגע ההוא, הבנתי שגם אם אהיה אחת משבע או אחת משבע מאות,

מאז שאובחנתי, אני בעצם אחת מאחת.

אחת שחלתה ואחת שתחלים.