אני חושבת שהשיער שלי נעלב ממני. יום קודם התעניינתי באפשרות לעשות החלקה, ראיתי מודעה שהבטיחה שאראה מדהים ושזה ללא וללא וללא ובסוף גם יהיה לי ברק, אז זה קסם לי. שאלתי אם אפשר עכשיו? אמרו שזה 3 שעות לא כולל וללא וללא וללא, אז לא. אבל הוא עדיין נעלב כנראה, שאני רוצה לשנות אותו. בבוקר למחרת התעוררנו הוא ואני בנפרד.
אמרתי לו ששוונצים לא יעזרו ושננסה להסתדר, כי אני חייבת לארגן עוד זאטוטים ולצאת לעבודה והוא כנראה ממש התרגש מזה והסתמרר כולו. הטחתי בו שהוא דרמטי והוא אמר שאם לא היה כזה לא היו כותבים מחזמר על שמו, מה שהזכיר לי שכל שאני יודעת על מחזות זמר זה את שמם, התוכן עדיין בהשלמה מימי האולפנה. חור שלם בענייני תרבות שאני משלימה באטיות.
ימי האולפנה, חייכתי לעצמי, כיסוי ראש יכול היה להיות מושלם עכשיו… "עדיין יכול" חושבת שאמרתי בקול רם כי התאומה של תמר שאלה: "מה אמרת אמא?", מאיה, רואה את הצעיף הפרחוני שם על השידה? "מביאה לך סעיף" ( יש לה ס' במקום צ'. לו רק ידעה כמה מדויקת ההגיה הזו שלה ללא מעט רגעים ביממה ).
הביאה לי את הסעיף. קשירה מלמטה מלמעלה, מושכת נראית משהו בין "מריומה" של חנה לסלאו לנערת גבעות מקריית מרים אחות משה. שויין.
ההייטקיסט כבר הלביש והנעיל ותכף מצעיד והזאתי מתרגלת חזרה בתשובה כולל פניה ליושב שמיים בתחינה להתחשבות בסיטואציה ובכלל כל חטאיי מתנקים כל ערב יחד עם כתמי גלידה, רוטב קציצות וחתיכה מצעצוע טורדני שזרקתי כבר שלוש פעמים.
הרחום וחנון נתן בראש והוא נראה סבבה לגמרי.
7:45 וזה מאוחר לי מאוד, לפני יום טיפוסי הכולל את העבודה באנוש רמלה, העברת שיעור פרטי באינסטגרם לסטייליסטית מרתקת, פגישה בדרום תל אביב ואז ארוחת ערב בחג' כחיל סביב 21:30 לא כולל זה שאסע לרח' רזיאל ברמת גן במקום רזיאל ביפו ואבין את זה כשאתקשר לפגישה שיצאתי ממנה: "לא אמרת שזה 5 דקות ממך?" הבנתי. לא. כן. פשוט הוייז. כן. אני כבר רגילה אליי.
חניה, שולחן, שלושה אנשים שאני אוהבת. מישהו מרחוק מזהה את אחד מיושבי השולחן והם מתקשקשים בערבית ואני חושבת שזה הולך להיות מאתגר להאכיל אותנו. השלושה שאני אוהבת כולם מעולם הקולינריה, טבחים מוכשרים ממש ואנוכי מקריית מרים, עם הסעיף. שאוכל עבורה הוא כל כך הרבה מעבר לרק אוכל.
קנקן מיץ רימונים מונח על השולחן והאדם הכי רציני במסעדה שואל אותי אם להביא לנו תפריטים ואותם אם להביא מנות בלי תפריט? אני מסכימים על בלי תפריט והסלטים מתחילים להגיע מלווים בלאפה שומשום חמה. בורחת למצלמה, זה תמיד עובד. עד שמצלמת נגמרת הלאפה… ומביאים עוד אחת. וסברס עם גבינות שגורם לי לתהות אם הסתיימה הארוחה בזמן שצילמתי והגיע הקינוח והנה מגיע סלט עשבים עם שקדים ועוד לאפה וצלחת חומוס ו"הכל בסדר?" מזה ומהשני שקולט שאני מצלמת ובא לראות את התוצאה.
חבריי האינסטגרמרים מגיבים לצילומי הוידאו והתמונות בסטורי ובין תודה לכל "בתאבון מותק" ל"מוסרת" על כל ד"ש מחבריי המתויגים מגיעה לשולחן מנה מרהיבה ביופיה. נראית תמימה למראה עד שההוא שמתעניין בצילומים שלי מחזיק מעליה סכין ומורה לי: "עכשיו" משל היה במאי מקצועי.
מצייתת ורואה את כל היופי הזה מבעד למסך האייפון, פיתה שנחתכת מסביב אט אט, מורמת ומגלה מנה של קבב חלבּי בתוך רוטב עגבניות טריות, מבושל לרגע.
עוד לא סיימתי לנעוץ מזלג וצלחת עצומה של צוואר טלה מגיעה.
הבמאי מסמן לי עם הראש לכיוון האייפון, המזלג מונח, אני דרוכה והוא חותך. מגלה תבשיל אורז מהביל שמזכיר מעט "טבית" והריח המעולה שעולה ממנו נותן לו את מקומו כמנה המנצחת של הערב. אני לא אוהבת בשר כבש או טלה והתרכזתי מאוד באורז, הצלחת הריקה שפונתה כעבור כמה דקות העידה שהיה טוב.
קפה? שואל העוזר במאי. רק אם זה מגיע עם כנאפה, אני ממלמלת ומסירה את כיסוי הראש, מעבירה אצבעות על הקרקפת, מנסה להזרים דם מהראש לבטן שתזיז טיפה ימינה את החתיכת לאפה ממקודם ותעשה מקום לכנאפה כפרה עליה.
הבטן שלי תמיד איתי, היכרות של כמעט 36 שנים ששמרתי בתוכה לא מעט דברים והיא תמיד נאמנה לי.
הנה הגיעה הכנאפה ואפילו לא שמתי לב שהבמאי מסמן לי לצלם.
חמושה בכפית ובמבט מפוקס על שערות הזהב המבריקות, ביס!
"אולי אצבע שערותיי לבלונד כנאפה?" אני תוהה… ומקווה שהשיער שלי לא שמע אותי כי ממש לא בא לי לריב איתו שוב.
