מה קשור סוס לתיקשור?

סיפור שמבהיר במה קשור סוס לתיקשור, והכל, בסטודיו "בדים מדברים" של כותבת הבלוג.

התמונה ההיא-אני על הסוס ההוא. למען האמת סוסה, "וירגיניה". הצילום והסוסה-שמעון שלוי

לפני מספר שנים, הסטודיו שלי  "בדים מדברים" שהוא כולו מוצרים רכים מבד לילדים ותינוקות , היה ממוקם בדירת חדר קטנה ונעימה בחצר של משק אחר במושב.

באותה תקופה, בכדי לקדם את העסק השתייכתי לקבוצת נשים שנקראה "כישורי אמהות" או "קישורי אמהות", קבוצת נשות עסקים, שהן גם אימהות, שנפגשה אחת לחודש בכדי לקדם כל אחת את העסק שלה, ובמקביל לעזור גם לאחרות. היתה זו קבוצה נעימה ומיוחדת, עם נשים שהיה כיף לפגוש אותן. בכל מפגש, ניתנה במה להצגתה של עוסקת אחת או שתיים בצורה רחבה יותר.

הסטודיו וחלון שיש לו תפקיד בהמשך הסיפור. צילום: יאיר המר
הסטודיו והחלון שיש לו תפקיד בהמשך הסיפור. צילום: יאיר המר

ביום חמישי אחד, הפגישה התקיימה בשעות הבוקר בדירה של אחת הנשים ביקנעם. סגרתי את הסטודיו היטב, וגם נעלתי, לקחתי את העוגה שהכנתי מבעוד מועד, ונסעתי לפגישה, מהלכת עם החד- פעמי ביד, ומחפשת את הכתובת. הגעתי לדירה שלאט לאט החלו להתכנס בה הבנות, השולחן התמלא בכל טוב, לאחר ששבענו והותרנו, התיישבנו לפעילות. הפעם, אחת הבנות, שבדרך כלל הציגה את עיסוקה כזמרת, וגם שרה יפה, אמרה שהיא החלה לעסוק בתיקשור, והיא רוצה להתנסות עלינו.

מעולם לא האמנתי בתיקשור, וגם היום אינני מאמינה, אבל זו היתה הפעילות שהיא הציגה, אז ישבתי עם הרגליים לתוך המעגל, והלב והראש מחוץ לו. הבחורה לקחה ספר תנ"ך בידה, והתחילה למלמל כל מיני מילים, שאלה כל מיני שאלות, ובאופן מפתיע ולא ברור. התחלנו להאזין, ואחת אחת בתורה, נתפסה אל המילים, סובבה את כל הגוף אל תוך המעגל, ומשהו נגע בה.

ואז, היא הגיעה גם אלי, והתחילה להגיד ולשאול.  אחרי מספר מילים אמרה לי- "אני רואה בסטודיו שלך סוס". צחקתי, ואמרתי שלא ייתכן. היא מתעקשת שהיא רואה סוס, ואני מסבירה לה שהסטודיו שלי הוא של בדים, שמיכות וכריות, אין סוסים. היא אומרת לי-אז אולי יש לך קשר לסוס? ואני מסבירה לה ולקבוצה, שכבר במשימות בר מצוה בכיתה ז', עשיתי את עצמי חולה מרוב פחד, ביום שהמשימה היתה רכיבה על סוס. אין שום קשר ביני לבין סוסים. והיא לא מרפה-אני רואה סוס, אולי יש על אחד הבדים הדפס של סוס? אני סוקרת בראש את כל המלאי-חושבת על פיות, נסיכות, לבבות, אבל לא סוסות. פשוט אין. היא לא מוותרת, "אז אולי הטבעה על ידית של כפית, או על ספל?"  בסוף לאחר שהרהרתי על כל הסוסים בחיי, אני אומרת לה-"תראי, כשהייתי ילדה קטנה, חבר של אבא שלי, צילם אותי על סוסה"

התמונה ההיא-אני על הסוס ההוא. למען האמת סוסה, "וירגיניה". הצילום והסוסה-שמעון שלוי
התמונה ההיא-אני על הסוס ההוא. למען האמת סוסה, "וירגיניה". הצילום והסוסה-שמעון שלוי

[הסבר לוותיקים והמקומיים-שימיק, שמעון שלוי, שהיה צלם חובב, וגם חבר של אבא שלי, היה מוציא אותי מידי פעם בשבת לצילומים. כנראה חשב שנכבוש יחד את הוליווד. פעם היתה זו סוסתו "וירגיניה", פעם היו אלו ילדים נוספים, מטריה שחורה, כובע קש גדול ,ושדות שיבולים לפני קציר. חדי העין יבחינו גם בתמונות, שלא הייתי אמיצה בענייני סוסים גם אז… ונדרש סיוע לוגיסטי מעבר לשיח]  המתקשרת, מיד אמרה: "את רואה, אמרתי לך שאני רואה סוס, תגדילי את התמונה, ותתלי בסטודיו"

באותה שבת, באה אלי אורחת, שכן האמינה  בתיקשורים. חלקתי איתה את החוויה, שכפי שסיפרתי, הסוס היה רק חלק ממנה. לאחר כמה שעות, הלכנו לבקר את הסטודיו שלי באותה חצר, ומה אנחנו רואות מרחוק, עוד לפני שנכנסנו לחצר? נכון, לא את המתקשרת, אלא סוס יפיפה, ולא לבד, אלא עם בעליו, בעל המשק. חייכנו אחת אל השנייה ואמרנו, הנה, אז זה הסוס מהתיקשור. אמרתי לכם, אינני אוהבת סוסים, אבל ההוא, באמת היה מיוחד. התקרבנו אליהם. המארח שקלט את שיחתנו, שאל במה העניין, וסיפרנו לו בחיוך קל  על המתקשרת ודבריה.

נפרדנו בנחת, הלכנו הביתה, ועוד ישבתי ודיברתי עם האורחת שעות ארוכות. ירד הערב, והנה הטלפון מצלצל, ועל הקו, לא המתקשרת, ולא הסוס, אלא בעל המשק. אני תוהה בליבי מה הוא מחפש אותי במוצאי שבת,ועונה. הוא שואל אותי בעדינות, "מירב, תגידי, באיזה שעה היה התיקשור שדיברתן עליו?" אני חישוב זמנים קל בראש, ואומרת לו, ביום חמישי, באחת עשרה וחצי. נעשה רגע שקט בקו, ואז והוא אומר לי, "תשמעי, קיבלתי את הסוס כמתנה, הביאו לי אותו לחצר בערך באחת עשרה וחצי. רציתי לשטוף אותו, אבל החלטתי לא לשטוף אותו במכלאה שלו, כי הוא היה מתלכלך מבוץ והזבל,  לכן לקחתי אותו לדשא שבין הבית והסטודיו ושם שטפתי אותו. כל זמן השטיפה הוא התרומם, וניסה ללכת אל החלון של הסטודיו שלך, כשמשכתי אותו מהחלון, ניסה ללכת אל הדלת, ודחף לשם את ראשו, זה נראה שהוא ממש התעקש להיכנס"

אותה ילדה, אותה סוסה, אותו צלם, רק זווית רחבה יותר מראה שניר חן שומר על וירגיניה. צילום-שמעון שלוי
אותה ילדה, אותה סוסה, אותו צלם, רק זווית רחבה יותר מראה שניר חן שומר על "וירגיניה". צילום-שמעון שלוי

נשבעת לכם, אני לא אוהבת סוסים, ולא מאמינה בתיקשורים, אבל כשהיא ראתה סוס אצלי בסטודיו, הוא באמת היה שם.

מאז, התמונה הזו, שלי על הסוס, שצילם שימיק,  תלויה מוגדלת אצלי בחדר העבודה. כמו שאמרה המתקשרת, כשסיפרתי לה למחרת את הסיפור, "סוס, זה הצלחה וכוח, הוא מלמד שאת בדרך הנכונה"  מי אני שאתווכח עם מה שהיא רואה?

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.