מה עכשיו? בעיקר מחכה….וההמתנה קשה

בחורה עם מחשב נייד

26.1 עדיין חולה, עדיין מחכה… מנסה להעביר את הזמן. רואה סרטים, חושבת, מדברת עם חברות, מחכה, מחכה, מחכה…. כמה קשה ההמתנה. מוצפת בטלפונים, הודעות. כמה אהבה עוטפת אותי אבל מרגיש לי חנוק משחזרת את עצמי שוב ושוב ושוב. לא יכולה לדבר. הראש עמוס, כואב. דיייי רוצה להכנס למיטה ולישון חברה רופאה אומרת לי תקווי שיצא לך חיובי, חיובי. ואני שואלת ומה יקרה אם יצא שלילי? אין לזה טיפול? "יש היא עונה טיפול אגרסיבי".

ואני מקווה, אמרו לי שאם תופסים את זה בזמן עושים רק הקרנות. ואם אני אעשה כריתה אז  אולי אמנע גם מזה? רק שלא אצטרך לקבל כמותרפיה? רק שלא ינשור לי השיער? רק שלא…….לא, לא ….המחשבות מעייפות, מציפות, מתישות.

מי אמר שהזמן טס…. מחוגי השעון אצלי עומדים זזים לאט לאט לאט…..

27.1 יום שלישי קמה בבוקר מוקדם הולכת לרופאת משפחה כדי שתבדוק אותי. מספרת לה  את הסיפור ואומרת לה שקיבלתי מייל שהתקבלה תשובת מעבדה חדשה. אולי זו

הביופסיה? "כן" היא אומרת לי התקבלה אני כבר מוציאה. הלב דופק חזק, רק לא שלילי רק לא שלילי, אני רועדת, מקווה. רק לא שלילי רק לא שלילי.

הבדיקות מודפסות, היא מסתכלת בפנים חתומות. ואני שואלת "שלילי" כן!!! המסך יורד, הדמעות זולגות. שלושת הרצפטורים שליליים. אז מה עכשיו? אין טיפול?

מתקשרת לאהובי "שלילי הכל שלילי". בדרך מנסה שוב לשוטט ברחבי האינטרנט. עיניי חושכות.

מנסה ללכת לספורט שאני כל כך אוהבת לחזור לאט לאט לשיגרת חיי. מתעמלת, עצובה האנדרופינים לא מצליחים להעביר את התחושה הקשה. מתרחקת מחברותיי לספורט לא רוצה לפגוש פרצופים, לא רוצה להסגיר את פרצופי. הן מכירות אותי יפית שמדברת, צוחקת, מחייכת מלאת אנרגיות עכשיו בורחת, מסתגרת רוצה להתעורר בגוף אחר. מה קרה?

מספרת לעוד בנות. התגובות הלם, רחמים, כאב.

שלילי, הכל שלילי!!!

חוזרת הביתה מתפרקת. הבכי לא מפסיק. "קוראים לזה טריפל נגטיב" יהודה אומר. מתחיל לקרוא מאמרים. אני מרוסקת. מדברת עם מיכלי ובוכה לה. כל הודעה יותר גרועה מהשנייה.

מיכלי אומרת לי "זה אותו דבר, את רק שומעת מחדש את מה שאחרים כבר ידעו" סוג כזה שגדל מהר חייב להיות אגרסיבי. נכנסת למיטה, מסתגרת. הטלפונים מצלצלים, חברות משפחה כולם רוצים לשמוע ואני לא מסוגלת לדבר. מרגישה שכל יום שעובר אני מקבלת בשורה קשה יותר. מחכה לתשובות מהMRI. שוב הציפייה המטורפת הזו… לא מחזיקה מעמד.

כותבת בקבוצה "טריפל נגטיב" קראתי וחשכו עיניי מכירות? מקבלת 30 תגובות של בנות שיש להן את אותו סוג. מנחמות, בריאות, מעודדות. מדברת עם חברה של גלית שעה, מקבלת אינפורמציה ומידע, אפילו צוחקות טוב יש גם יתרונות. פטור ממס הכנסה, לא צריך צבע בשיער, מקבלים קאנאביס…. הומור שחור מתחיל להכנס אל תוך חיי.

28.1 יום רביעי הולכת לעבודה, שוב זומבי, שוב המחשבות קשות. בקושי מדברת מרגישה שעומדת להתפוצץ. נו כבר שיעבור הזמן. מדברת עם עינת המזכירה של ד"ר ברסוק.

התקבלו בדיקות, בבקשה תודיעי לד"ר ברסוק. אני חייבת לדבר איתה, מתי תהיה פגישה?

הזמן עובר, ואין תגובה. אני חייבת לדעת, שולחת שוב הודעה "עינת אני בלחץ, מה עם הבדיקות, ד"ר ברסוק ראתה? מתי היא תתקשר?

20:00 בערב על הקו ד"ר ברסוק. קיבלתי את הבדיקות. יש לך טריפל נגטיב. הMRI נראה אותו דבר. רגע של אנחת רווחה. בשורה אחת טובה. ואני "אבל יש לזה טיפול?" כן זה מגיב לכימותרפיה. אני מציעה קודם להתחיל עם טיפולים ואח"כ ניתוח. מדברת, מדברת שוב מידע חדש. ואני אומרת לה בסוף השיחה "אני לא יודעת אפילו מה לשאול?" כן השעה מאוחרת היא עונה ונתתי לך המון מידע. אם תרצי לדבר מחר בבוקר תתקשרי. צריך לקבוע לד"ר זבליוק אני אתקשר אליה.

מתרסקת למיטה לא רוצה לחשוב, לא רוצה לדבר.

מחכה מחכה מחכה. ד"ר זבליוק בכנס, תחזור ביום ראשון. הכל מתנהל באיטיות מזדחלת שזורמת בתוך עורקיי. שום דבר לא זז חוץ מהמחשבות שמדיימנות שכל רגע זה גדל וגדל, ומגיע לבלוטות. למה הם מחכים לעזאזל? נו כבר תתקשרו!!!

שואלים אותי בעבודה למה את זקוקה? ואני עונה "אתן יכולות להעביר את הזמן?" לזה אני זקוקה. שהזמן יעבור, שהמחוגים יזוזו… טיק טק טיק טק טיק טק……

29.1 יום חמישי מגיעה לעבודה הדמעות מתחילות. נכנסת עם חברה לחדר מתחבקות ובוכות. מתחילה עם הפרקטיות יש לי "אירוע" לנהל לא?  מה עושים עם

העבודה? אני לא רוצה להחסיר.  מה אומרים לצוות? אני יסודית עד הפרט האחרון לא משאירה שום דבר בשטח ללא פתרון.

השתלמות בבר אילן. מגיעה להשתלמות נכנסת לכיתה ומתיישבת. השתלמות שנה שנייה עם אותן בנות ומרצה מקסימה. ליזה מגיעה יושבות ומדברות. ואני בפנים חתומות, דמעות בעיניים. מתחיל השיעור. אורנה המרצה שואלת אותי יפית הכל בסדר? ואני מתפרקת.

הדמעות לא נשלטות, ליזה בוכה איתי. דממה בחדר כולן מסתכלות "טוב אתן חייבות לשתף" ואני מסתכלת על ליזה, שואלת אותה ללא קול, במבט, לשתף? מבינה שאני חייבת להוציא. אני לא מסוגלת להחזיק את הדברים בפנים. מתחילה לספר, הדמעות זולגות מבטים של הלם על פני הבנות. מתחילות לעודד, לספר לי חוויות שונות, לתת לי דוגמאות. משתפת אותן במה שכתבתי. פעם ראשונה שאני מקריאה את זה בקול, זה מוזר. כאילו אני מקריאה סיפור של מישהי אחרת. כל פעם שמגיעה למילה שקשורה לבן זוגי, הקול רועד ואני מתחילה לבכות. למה הייתי חייבת להפיל עליו את החרא הזה? למה הוא צריך להתמודד עם זה?

מדברת בערב עם הפסיכולוגית קולגה ממקום עבודתי. שליוותה אותי מאז שהתחלתי לעבוד, מכירה אותי, את ילדיי, את בן זוגי. היתה שותפה לקריאת התיזה שלי, לתחושות שהתמודדתי איתן במהלך השנים. מתייעצת איך לספר לילדים. שומעת, מקשיבה, מחוזקת. תמר עוטפת אותי במילים מקצועיות, תומכות, עוזרות, ממקדות אותי במשימה כמו שאני יודעת.

הימים עוברים, ואני מחכה לטלפונים, למידע. שישי, שבת, ראשון…..קובעים לי תור לד"ר זבליוק לעוד שבוע. כבר אמרתי שהזמן לא זז. עוד שבוע? זה הרבה זמן? הרבה דברים יכולים לקרות בשבוע? זה דחוף לא? ד"ר ברסוק מרגיעה "ההמתנה קשה אבל שווה לך לחכות". ואני מחכה. זה משהו שאני לומדת לעשות לחכות, לחכות, לחכות, לחכות!!!

הצוות בבית ספר מתחיל לדבר ואני כותבת מייל.

"צוות יקר,

הרגשתי שאתם תוהים למה אני מסתובבת עם פנים נפולות והחלטתי לשתף אתכם כי אתם הבית שלי. לפני כשבוע וחצי התבשרתי שמצאו אצלי גידול סרטני בשד. יש עדיין המון תהיות, שאלות ומידע שאינו ברור. זה הזמן שאני אוספת מידע ומחכה לתוכנית פעולה. ומנסה לשמור על השגרה (זה מה שמחזיק אותי). אני בתחילתו של מסע שלא יהיה קל אבל ברור לי שאני אנצח. אתם מכירים אותי ויודעים שאני אדם פתוח ומשתף ולכן הבקשה שלי מכם לדבר איתי, לגשת אליי, לדרוש ממני, לחבק אותי. לא לוותר לי ולא לוותר עלי! כשארגיש שזה יותר מידיי או שאני זקוקה למרחק איידע אתכם בצורה הכי גלויה שאני יודעת. אוהבת אתכם ויודעת שאתם חלק ממערך התמיכה שלי שיתן לי כוחות ויאפשר לי להתמודד בצורה הטובה ביותר"

היד רועדת, חברה לצידי מאשרת, המייל נשלח. תוך דקה מקבלת תגובות. "את אמיצה" חיבוקים, מוצפת באהבה מחזקת. אני מתעודדת יודעת שיהיה בסדר. מתחילה את שלב ההשלמה…..

1.2 לא מבזבזת זמן קובעים לי תור לד"ר ריזל מבלינסון. מקבלת תגובות לא טובות "היא אנטיפתית, נוראית, קונסרבטיבית" ואני שוב מתערערת למה אני צריכה לקבל בשורות איוב ממישהי לא נחמדה. הולכת לישון מפחדת, מתעוררת, מפחדת, חוזרת לישון.

2.2 הבוקר הגיע, מגיעים לבלינסון, מרכז דוידוף. דכאון! לפני חודש ביקרתי פה את אביו של  גיסי שנפטר. כשהסתובבתי שם חשבתי לעצמי כמה עצוב, הסתכלתי על אנשים חולים ברחמים. ועכשיו הנה אני פה. הפעם אני הגעתי בתור "חולה". איך בחודש מתהפכים החיים, איך בשבוע מתהפכים החיים, איך ביום מתהפכים……

מחכים בהמתנה, אני מכווצת, מחכה לשמוע את "המפלצת". נכנסים פנים קורנות, מחייכות. מסבירה, מדייקת, בודקת. אומרת "דבר ראשון את תהיי בריאה". אנחת רווחה מתפרצת לאחר תקופה ארוכה. והיא מסבירה, שואלת שאלות, מבקשת ממני לשאול שאלות, קשובה.

אנחנו יוצאים, אני מעודדת נוסעת לעבודה. המצב רוח משתפר, יודעת שיהיה בסדר. שלב ההשלמה הגיע מהר. בשבועיים עברתי שלבים. הלם, כאב, צער, בכי, כעס, קבלה, השלמה… מהירה יסודית, מפוקסת ויודעת מה טוב בשבילי.

בערב יוצאת מתנתקת, מבלה, נהנית. מדחיקה מרחיקה את התחושות. נטלי מנסה לדבר אומרת לה לא רוצה עכשיו. והיא מבקשת שאמשיך לכתוב, ככה הן מבינות מה עובר עליי, ככה הן יודעות מה קורה איתי. כולם דואגים לי וכשאני נעלמת הם דואגים יותר. לא יודעים מה אני רוצה, איך אני רוצה. להתקשר? להניח לי? לדבר על זה? לדבר על דברים אחרים?

ואני פרקטית ויסודית פותחת שתי קבוצות. עדכונים לחברים ועדכונים למשפחה. מסבירה להם שהקבוצה נפתחה כדי שלא אצליח לשחזר את עצמי שוב ושוב ושוב. מעדכנת אותם ומאפשרת להם לסמס לי בפרטי או בקבוצה. התגובות מעודדות. מודים לי, מעריכים. וכמו תמיד גם במצב הזה אני חושבת על אחרים.

אני כבר במצב אחר. יודעת שיהיה בסדר. אני בריאה יש לי איבר בגוף חולה ואם צריך הוא יעוף (וגם בן זוגו כדי שיהיה מאוזן לא?) יודעת מה אני צריכה לעבור: כימותרפיה, ניתוח! זה מה יש ואם המה יש הזה אתנהל בצורה הכי יסודית וטובה שאני יודעת. הסביבה מחזקת, תומכת, מחבקת, עוטפת בכל כך הרבה אהבה ועוצמות שמחלחלות בנפשי ובגופי.

הימים עוברים, לרגע נראה כאילו עוד שבוע שגרתי, כאילו הכל בסדר, כאילו ….. אילו זה היה אמיתי.

5.2 יום חמישי רוצה לדבר עם הבנים. להסיר את האבן הזאת מעל ליבי. להוציא את הסוד. לא רוצה להסתתר יותר. "אני צריכה לדבר אתכם" נו דברי על מי את רוצה על סבתא? "לא עליי" אני עונה. הפנים מבוהלות. "גילו לי גוש בשד" אני שומעת את עצמי אומרת. "סרטן" הם שואלים. "כן" ! אני קולטת את מבטי ההלם שלהם.

אני מדברת, בוכה. "הכל יהיה בסדר, תפסו את זה בזמן, אני צריכה לקבל טיפולים ולעבור ניתוח אבל אני אחלים". והם שואלים: "רגע את תהיי בריאה?, מתי תהיי בריאה? כמה זמן זה יקח עד שתהיי בריאה? חצי שנה? שנה? אבל תהיי בריאה? תהיי בריאה? תהיי בריאה? תהיי בריאה?

כן אני אהיה בריאה!!!! אתם רוצים לשאול משהו? אני לא מתכוונת להיות בלי שיער.   "זה מה שרציתי לשאול, אחד מהם אומר "גם לשכנה שלנו היה נכון?" "כן לפני כמה שנים" אני עונה. "והיא בריאה!!!"

עוד שלב בדרך, עוד אבן הוסרה מהחומה. מתנהלת ביסודיות מה עכשיו? צריך להודיע לכל מי שמסביב, ליצור מערך תמיכה לילדים יסודית כמו שאני יודעת להיות. שלא אפספס אף אחד שלא אשכח כלום.

יוצאת בערב לפגישה עם אבי הבחור של הפיאות בבית שלו. הולכת לבד, תוהה שוב לעצמי האם זה נכון ללכת לבד? מגיעה אליו בחור מדהים, מוריד את הלחץ, מברר, שואל, בודק. "את בלחץ?" "כן" אני עונה לו. אל תדאגי הכל יהיה בסדר. מספר לי מה הולך להיות, מדבר איתי על רופאים. מלא בידע. מספר לי את התהליך. לאחר חצי שעה של הפשרה מוציא דוגמא של פיאה שם לי מול המראה. לא רואים הבדל, נראה מדהים, אפילו את השבילים רואים. מניח על השיער, מנפנף ואומר לי "את תהיי כוסית על, יהיה לך שיער ארוך, נעשה לך קצת שייפול על הפנים שלא יראו את הגבות, לא תצטרכי צבע, לא החלקה" יושבת אצלו שעה וחצי מספר לי את סיפור חייו, משתפים בתמונות של הילדים. יוצאת מחוזקת, מעודדת, צוחקת. "אבי כל שבוע אני באה אליך בסדר?" אפילו מצפה…..

הלא נודע מתבהר, הערפל מתחיל לפוג וקרני אור קטנות מתחילות להציף ולחמם את אבריי.

הכל יהיה בסדר! אני יודעת שהכל יהיה בסדר! אפילו הומור שחור נכנס לתוך חיי. מתלוצצת, צינית וחדה. רוצה להתחיל את התהליך, להרגיש שאני פועלת וצועדת למען הבראתי.

יום שבת מחכה לראשון לפגישה עם האונקולוגית.. שוב הציפייה, המתח, השאלות,

ההרהורים, הפחד ……. שוב מחכה אבל הפעם עם תקווה……..