השבוע כשנסעתי לעבודה, הרגשתי יותר מתמיד לא בטוחה פה. חשבתי על זה, שאני צריכה להגן על עצמי, על הילדים שלי, על הבית שלי, להסתכל כל הזמן מלפני ומצדדי לכל מקום שאני הולכת. לאן הגענו?
מין חוסר אונים מעיק , שאין מי שדואג לנו, אלא אנחנו עצמנו. זה הציף אותי, בייחוד בשבוע שמציין 20 שנה לרצח רבין.
פעם בשנה, מייחדים את יום הרצח לזכרו של רבין. ביום הזה מעלים זיכרונות, לומדים על פועלו בבתי הספר ומספרים בשבחו של האיש המיוחד ההוא שעשה רבות למען השלום. הבעיה היא, שאנחנו חיים מהזיכרונות האלה, חיים בעבר, ולא מבינים שמהזיכרונות האלה לא יחול פה שינוי. לעשות שינוי זה תהליך שדורש הרבה עבודה, שלא נעשתה פה כל השנים האלה. יכולות להיות לכך סיבות רבות שנעוצות בפערים החברתיים, בפוליטיקה, במבנה החברה בישראל ועוד ועוד. בסופו של דבר, עד היום לא נעשה שום מהלך אמיתי או מאמץ להבין עד הסוף מה קרה לנו כחברה, כעם. לא נעשתה פה חשיבה עמוקה, מה צריך לעשות כדי שמעשה שפל ומזוויע כזה לא יתרחש שוב.
כשרבין נרצח, הנוער יצא לכיכר כדי להדליק נרות. הנציחו את שמו ברחובות ומוסדות רבים, אך אף אחד לא עשה חשבון עם מי שהסית וגרם לרצח, לא נעשה שום חשבון נפש פוליטי. כך קרה שביבי נתניהו נבחר לראשות הממשלה שבעה חודשים לאחר הרצח, אריק שרון הפך אף הוא לראש ממשלה, שמעון פרס אימץ לפתע את מורשת רבין והצליח להתברג גבוה במפלגתו ואף זכה להגיע לנשיאות.
רצח רבין היה רצח פוליטי שנועד לחבל בדמוקרטיה ובתהליכים דמוקרטיים. הייתה ציפייה שיקומו לאחר הרצח מנהיגים עם חזון, ארגונים שיפעלו למען זכויות האזרחים וחיזוק הדמוקרטיה, אולם זה לא קרה.
בסקר שנערך לפני שנתיים על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה התברר כי "כרבע מהנשאלים חשבו שנכון להשתמש באלימות לצרכים פוליטיים. שיעור המתנגדים לאלימות צנח מ 87.5% ל 70%. 28% גרסו שצווי ההלכה עדיפים על עקרונות הדמוקרטיה, במקרה של סתירה ביניהם".
שסעים גדולים בעם החריפו בשנים לאחר הרצח: שסע בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים, בינינו לבין עצמנו. היום אנחנו פחות אוהבים אחד את השני, לא אוהבים את מי שלא חושב כמונו, אנחנו לא יכולים לקבל דעות שונות, לא יכולים להתווכח בצורה תרבותית, כמו בני אדם. אנחנו כל הזמן חייבים להיות צודקים. אין קבלה, יש העדפה, אין הכלה, יש הרחקה.
השבוע, לקראת יום הזיכרון שמעתי מישהו שאמר "הלוואי וכל תומכי רבין ימותו", "מי זה רבין בכלל". הכאב הגדול הוא מכך שדור שלם גדל פה על שנאה. דור שלא יודע או לא רוצה לדעת מהי דמוקרטיה, דור שיודע להיות מאוחד רק בסבל וכאב, אבל ביומיום מסוגל לתקוע סכין זה בגבו של זה, דור שלא בוחל בשום אמצעי ושום דבר לא מרתיע אותו בכדי להגיד או לבצע את מה שרוצה.
בימים אלה, אולי ברור יותר מתמיד, שאנחנו צריכים מישהו שישמור עלינו ויאחד אותנו. שתהיה מנהיגות שרוצה בטובת כולם, ושהאינטרסים הקולקטיביים יהיו חשובים לה יותר מהאינטרסים הפרטיים.
הלוואי ונדע לקבל אחד את השני, להקשיב זה לזה גם אם לא מסכימים, לדעת לחיות זה לצד זה, לתת לכל אחד את הכבוד המגיע לו, לדאוג לטובת הכלל ולא לטובתנו האישית. כשנהיה שם, נוכל לומר שעברנו דרך.
שנדע ימים טובים
מיקה אפלבאום
