מה נסגר איתי??

לקחתי הפסקה ארוכה מהכתיבה בחודש האחרון. היו לכך לא מעט סיבות; חתונה של חברים מאוד מאוד טובים, חגיגות יום ההולדת שלי, עבודה אינטנסיבית, גבר חדש (שלשמו התכנסנו) ובעיקר התחושה הזו שאולי אני לא לגמרי אמיתית איתכם, כאן בבלוג הזה. אני כותבת לכם על התהליך שעברתי, מתיימרת לנסות ולהבין אושר, אהבה, בטחון, אבל הנה, אני לא שונה מאף אחד מכם/ן שכתב לי והגיב לי עד כמה אני אמיצה וכמה אני חזקה.

בחורה עם מחשב נייד

"לא יודעת. באמת, לא יודעת."

למקרה שתהיתם, זו התשובה שלי לשאלה שעלתה מולי לאחרונה מכמה כיוונים (כולל ממני עצמי, אגב)  – "אז מה את רוצה?"

פגשתי מישהו. יותר נכון, הכירו לי מישהו. הוא מקסים, הוא רגיש, אינטיליגנט, ישר, נראה טוב, בקיצור הוא חומר להציג בפני אימא. אה, והכי חשוב, הוא לגמרי לגמרי בעניין שלי! ופה בדיוק מתחילה הבעיה שלי…. כנראה.

אני לא יודעת אם יש דבר כזה "רוצה אותי יותר מדי", אבל אם כן אז זה מלחיץ אותי. במהלך השנתיים האלה שאני חזרה בחיי הרווקות לא באמת היו גברים בחיי. כלומר לא כאלו שנגעו בלבי, כאלו שהצליחו לסדוק את חומות ההגנה שהצבתי לעצמי. כאלו, שהרגשתי שאני מסוגלת להתאהב בהם אם רק אאפשר לעצמי את השחרור הזה, פרט לאחד אולי. אותו אחד, שבתקופה ההיא בדיוק חווה תהליך דומה לשלי, אמר לי בזמנו משפט שזכור לי עד היום: "אני חושב שאיבדתי את היכולת לאהוב". אני זוכרת ששמעתי את זה ודי זלזלתי באמירה הזו, צחקתי עליו. חשבתי שזו קלישאה שחוקה שנאמרת בכדי לשמור על פאסון או לשדר הצהרת כוונות ברורה בנוגע למהות הקשר בינינו. עברה שנה בערך, ובשבוע האחרון (כשאני מתנהלת מול הגבר החדש בחיי) תהיתי האם זה אכן אפשרי, לאבד את היכולת לאהוב?

אלוהים יודע שאני רוצה זוגיות. אני יודעת שאני רוצה זוגיות. והנה, מגיע גבר שמוכן לתת לי את הירח אם אבקש, ואני? אני מתחילה לחפש מה לא בסדר, איפה הקאטצ'? הרצון הזה שלו לראות אותי כל הזמן, להיות איתי, לשאול לשלומי, כל זה היה מקסים ונחמד בשבוע הראשון עד שפתאום "התהפכתי" עליו. אני שתמיד מדברת על זה שאני רוצה מישהו שלא ישחק משחקים, שיהיה אמיתי איתי, שירצה אותי ורק אותי, שיהיה רגיש ומתחשב, ש"יעוף עליי",ממש עכשיו סולדת מזה ומתנהגת כמו אחרון הגברים המתוסבכים שאי פעם פגשתי, מתעלמת מכל הפגנת חיבה שלו ומתייחסת אליה בזלזול והתנשאות קלה.

אז מה אני רוצה בעצם?? למה אני לא יכולה להתענג על הפגנות החיבה הקטנות האלה? הרי זה מה שהכי רציתי. למה אני בוחרת להימשך רק למה שקשה ואסור ובלתי אפשרי? אולי באמת איבדתי את היכולת לאהוב? אולי הפחד להיפגע שוב ו/או הסיכון לאבד מישהו יקר אחרי שנפתחתי בפניו משתק אותי כל כך עד שאני מעדיפה לוותר על זה מראש? יכול להיות שאיבדתי את התמימות הנהדרת הזו שאפשרה לי בעבר להתאהב במישהו מעל הראש בלי עכבות ובלי מחסומים, ועכשיו שאני בפרק ב' בחיי, יותר משופשפת, יותר צינית ויותר זהירה אני מעדיפה להיסחף פחות וכפועל יוצא מזה, להתאהב פחות??

אז כן, תגידו "נשים, אתן דפוקות. אתן חולות על אלו שמתייחסות אליכן כמו זבל, זה עושה לכן את זה", ויכול להיות שאתם אפילו צודקים ברמה מסויימת, אבל זה לא שמור לנו כנשים. כולנו, גברים ונשים, מעדיפים באופן כללי את מה שקשה לנו להשיג, זה מעורר עניין, זה מאתגר, זה הופך לפרוייקט וזה קוסם לנו, אבל אני מרגישה בשבוע האחרון איך אני מחפשת בנרות תירוצים למה הקשר הזה לא יכול לעבוד. מאתרת פגמים, מעצימה חסרונות ומנפחת מינוסים. אם הייתי יכולה הייתי מצמיחה לבחור קרניים כדי לקבל גושפנקה סופית להיותו לא מתאים עבורי. מצד שני, אני לא באמת משחררת אותו לדרכו, הוא עדיין כאן, לא ממש מודע לבלגן הרגשי הזה שאני חווה בו בזמן שאני נפגשת עמו.

כל יומיים אני משנה את דעתי. כן נותנת צ'אנס, ולמחרת כבר לא בא לי. זורמת איתו ונהנית מהרגעים הקטנים ויום אחר כך מתעצבנת מאותם רגעים בדיוק.

איך מתאהבים מחדש? איך פותחים את נבכי נשמתך מול מישהו שלא ממש מכירים ומאפשרים לו/ה להיכנס עמוק עמוק, לפינות הכי חשוכות ואפלות שלך, בוטחים ומאמינים שהוא שם בשבילך? איך עושים את זה אחרי שבמשך תקופה כל כך ארוכה לבך היה שייך למישהו אחד ויחיד שפתאום כבר לא שם (ולא חשובה הסיבה) ואת/ה נשאר/ת עם הריקנות הזו, הכאב הזה, הפחדים הללו והתפילה לאלוהים שזה יעבור כבר? איך עושים את זה?

לא סתם, כנראה, העדפתי  סטוצים קצרים וחסרי משמעות אל מול היקשרות רגשית לגברים בשנתיים האחרונות (פרט לאותו אחד, שאגב, בספק אם הוא יודע מזה, משום שאותו פחד מונע ממני גם חשיפת רגשות באשר היא). הרבה יותר קל להישאר מנותקת, זה מקטין את הסיכון, שומר על שלמות הלב והנשמה, אבל דואג לתגבר את האגו והביטחון ברמה מספקת. זה קל, מהיר ומאלחש. קצת כמו אלכוהול, כמו שאמר לי חבר חכם לא מזמן.

לקחתי הפסקה ארוכה מהכתיבה בחודש האחרון. היו לכך לא מעט סיבות; חתונה של חברים מאוד מאוד טובים, חגיגות יום ההולדת שלי, עבודה אינטנסיבית, גבר חדש (שלשמו התכנסנו) ובעיקר התחושה הזו שאולי אני לא לגמרי אמיתית איתכם, כאן בבלוג הזה. אני כותבת לכם על התהליך שעברתי, מתיימרת לנסות ולהבין אושר, אהבה, בטחון, אבל הנה, אני לא שונה מאף אחד מכם/ן שכתב לי והגיב לי עד כמה אני אמיצה וכמה אני חזקה. בדיוק כמו כולם, אני מתחבטת ונאבקת באותם הפחדים ובאותן שאלות באותם הנושאים. משהו טוב קורה לי ואני ישר ניגשת לבדוק איך זה אפשרי? כאילו התרגלתי בשנתיים האחרונות לחיות במצב של "בסדר, הכל בסדר", שכשהגיע רגע שבו קלטתי שכבר קצת יותר מ"רק בסדר" ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, "כמעט מצויין" (בכל זאת, פולנייה זו לא עדה, זה מקצוע), נשמתי נעתקת ואני לא מסוגלת להכיל את זה.

אז הנה, אני מודה ומתוודה למולכם. כן, עברתי תהפוכות, שינויים, קשרים וניתוקים, אבל בסופו של יום אני לא באמת כזו גיבורה. קל  לי לכתוב ולייעץ לאחרים, לזרוק מלים יפות לחלל הוירטואלי הזה. והנה גם אני עדיין נאבקת, עדיין מחפשת את האחד שלי (אני צריכה לתת עוד הזדמנות לנוכחי? אולי זה הוא??), את השלווה שלי, עדיין בוכה, עדיין צוחקת, מתייאשת כל יומיים, נופלת, מבקשת עזרה לפעמים, מתאוששת, קמה וממשיכה הלאה…

Michal Fussman
בת 32, רווקה (סוג של), תל אביבית. מאפרת בהפקות טלוויזיה (אבל גם קונדיטורית ומעצבת פנים לעת מצוא). אוהבת את העבודה שלי, אוהבת את העיר שלי, אוהבת את המשפחה והחברים שלי ואוהבת לחפור - בגלל זה אני כותבת (וגם את זה אני אוהבת).