אני פותחת בשיר שמחכה לכם/ן דווקא בסוף הפוסט הזה, מציעה לכם\ן לפתוח את האוזניים ולשמוע בעצתו של לואיס ארמסטרונג בגרסה מיוחדת לשיר Louis Armstrong – What a Wonderful World, ארמסטרונג פותח את השיר הידוע בפניה לקהל ומתייחס לכל השאלות שמפנים אליו הצעירים לגבי השיר הזה, למה הכוונה שלו "איזה אחלה עולם?!", האם הוא לא רואה את הרוע והמלחמות, הפשע, הרעב והזיהום שיש בעולם הזה, אז הוא פונה אליהם בחזרה ואומר שהוא מודע לכל זה, אבל לפי דעתו העולם עצמו הוא לא כל כך רע, אלא מה שאנחנו עושים איתו?!, וכל מה שהוא אומר זה איזה עולם יפה זה היה יכול להיות אם היינו נותנים לו סיכוי!
אהבה, כל מה שחסר זו אהבה! אם נאהב אחד את השניה טיפה יותר , נפתור אט אט את כל הבעיות וכך העולם יהיה טיפה יותר טוב לכולנו…נשמע לי טיפ טוב ומתיישב לי נהדר אם מה שרציתי לכתוב בפוסט הזה.
אני אפתח ואומר שבדרך כלל אני די מתרחקת מפוליטיקה, חייה לי מיום ליום ומפזרת את ימי ברוח …מדי פעם מתחברת לחדשות כדי להשתלב בדופק הכללי ,אבל כשאני מרגישה שרוב הידיעות מסיטות, מדכאות, מפלגות בעיקר בינינו.
אני סוגרת את הערוץ ויורדת לשטח, לשדה החינוכי שלי שבו אני יכולה כל יום לזרוע ולקצור את מה שאני מאמינה בו- לחבר בין אנשים ולנסות ליצור מציאות טובה יותר בנחלת העולם הקטנה שלי.
איזה אחלה עולם
אני יודעת שזה ודאי נשמע קלישאתי, אבל אולי חולמים צריכים להיות קצת נאיבים וקצת מנותקים מהמציאות כדי שהיא לא תכתיב להם את הדרך, אלא החלומות שלהם הם שיכתיבו עבורם את הנתיב.
אני מקווה שהגרעין הזה שאני מטפחת במרכז הנוער השכונתי שלי יצמיח שינוי או מגמות בבוא היום, של ביחדנס בין תחומי עניין ובין אנשים ואולי גם יעביר את זה הלאה ממדריכים לחניכים, ממרכז נוער לקהילה ולעיר שלמה ואפילו מדינה…ונצליח ליצור עולם טוב יותר או לפחות ננסה באותו הכוח והנחישות של אילו שמחפשים לפלג ולהפריד.
בא לי לעשות להם קצת חיים קשים ולתת קונטרה שאולי תוסיף קצת צבע לחיים טובים יותר בשביל כולנו.
מוסיפים קצת צבע
הסיבה שאני כותבת על זה עכשיו, היא שרציתי מאד לשתף בשני אירועים גדולים שהתקיימו החודש הזה בנחלה שלי, שמבטאים בדיוק את הניסיונות לחבר ולשלב בין מגזרים ובעיקר בין אנשים בזמנים קשים לעשייה חברתית מחברת:
האירוע הראשון היה אירוע הקרנה חגיגי של סרט בסינמטק במעמד שגרירות ארה"ב ונציגויות של נוער משכונות שונות ומגוונות בתל אביב -יפו,
והאירוע השני היה תרגיל הדרכה מרחבי של ארבעה מרכזי נוער שכונתיים שהתאגדו כדי להוכיח שהמחבר גדול מן המפריד.
פתוח סגור פתוח
אירוע ההקרנה בסינמטק היה נקודת שיא חשובה בתהליך של קבוצת בני נוער משולבת בין ערבים ,יהודים ונוצרים שהתחברו ממרכז הנוער שלי ומרכז הנוער הערבי יהודי לכדי קבוצה אחת, חברו אליהם שני מדריכים חברתיים מטעמו של כל מנ"ש (מרכז נוער שכונתי) ושני מדריכים מקצועים מטעם הסינמטק ויחד עברו מספר מפגשים בהם לקחו את כל התחושות והרגשות שעוברים עליהם ביחס למצב הביטחוני בארץ ושגרת היומיום שלהם, כתבו את שעל ליבם, והפכו את זה לתסריט אותו צילמו, ביימו והפיקו בכלים שרכשו ממדריכי הסינמטק לכדי סרט יפה אחד.
מעגלי שיח לפני ההקרנה לציון יום המאבק בגזענות
המפגשים וההפקה המשותפת התקיימה בימים שבהם כל פעם עלו לכותרות מקרי דקירות ופיגועים, וההרגשה היתה שאנחנו הולכים קצת נגד הרוח, אבל היתה לנו אמונה שזה הדבר הנכון לעשות בעת כזו, אם כל מה שמפריד ומפלג מיום ליום יותר ויותר, החלטנו שהפרויקט קולנוע הזה חשוב לנו כי הוא מחבר ויוצר הזדמנות לשני הצדדים בסיפור לבטא את עצמם ולהכיר מעבר לחומות ולסטראוטיפים את האדם שנמצא מולם, את הפחדים והדאגות ובעיקר את תחושת ההחמצה שיש לכל צד בסיפור הזה.
בסרט כמו בחיים שלהם, רואים איך המציאות הקיימת משאירה אותם בחסר, בדלת החדר שלהם בלי אפשרות לצאת או לשנות להרגשתם את המציאות, כבולים, עבדים לזמן ולמה שהחברה דורשת מהם.
מאחורי הקלעים לפני ההקרנה החגיגית בסינמטק
החניכים נתבקשו לגבש אמירה אחת משותפת סביב המאבק בגזענות והם בחרו בזו: "הפרדת הצבעים היחידה שצריכה להעשות בעולם היא בכביסה!"
המסך עולה עם דיווח למחבל שמסתובב באזור יפו – תל אביב, והסצנות מתחלקות לבתים השונים ולמה שההורים של אותם ילדים אמרו להם לעשות או להשמר אל מול הסיטואציה, כמו נערה יהודיה שרוצה ללכת לחברה שלה שהיא ערביה ביפו כי הם לומדות יחד בבית הספר, אבל האמא פוקדת שתשאר בחדרה ולא תצא ליפו כי מסוכן ויש מחבלים בחוץ ומבקשת ממנה שתבטל את המפגש כך שהנערה חוזרת בסוף מאוכזבת וכועסת לחדרה .
או מקרה אחר של אב ערבי שאוסר על בנו לצאת לפגוש חבר, כי הוא חושש שאם ישמעו את הבן מדבר בערבית באוטובוס יחשבו שהוא מחבל או משהו כזה, הנער כועס ומבואס חוזר לחדרו ומתקשר לחבר לבטל.
הנוער מציג מציאות של דלתות סגורות ואנחנו מנסים לפתוח אותם למציאות טיפה אחרת
זו המציאות שעולה מתוך הנוער שלנו, הרגשה של החמצה, של תקיעות ושל כלא ללא החופש להתנהל כפי שהם היו רוצים באמת…הדלתות סגרות מבחינתם. זו ההרגשה שהסרט מעביר כמסר, ומהווה את נקודת הסיום במסע המשותף של קבוצת הקולנוע המעורבבת הזו.
אבל זו גם נקודת ההתחלה של יצירה יחד, של הקשבה, של תהלכי הפקה וצילום שהפכו אותם לקבוצה מלוכדת ומחוברת, אם בימי ההסרטה על הסט יושבים גמורים מעייפות להפסקת אוכל של חומוס וציפס שההפקה ארגנה להם, ואם זה גם בתחושת הגאווה לעלות יחד על הבמה בערב ההקרנה החגיגי בסינמטק לתרועת מחיאות הכפיים של חברים ומשפחה וקהל אוהד שבא לכבד ולפרגן להם על האומץ ועל העשייה שלהם יחד, בימים לא פשוטים לכך בכלל,
עולים לבמה לקבל תעודות סיום פרויקט ולתצלום משותף והערכה מהקהל
כיאה לערב הקרנה חגיגי , גם אני קיבלתי פרחים והרבה אהבה
כל פרויקט והשותפים שלו להצלחה ולדרך
וזה בפני עצמו מהווה אמירה שהכל עוד פתוח ונתון לשינוי…כי הביחדנס שלהם והמפגש בין בני אדם נותן לנו תקווה לעוד הרבה חלומות ופרויקטים חדשים בקנה שנרקמו בזכות החברות והדיאלוג בין הקבוצות…אז אולי מצאנו את המפתח שפותח את הדלתות למרות הכל.
פרפרים בבטן
האירוע הקולנועי שהסתיים בפרחים ובתשואות חידד לנו שאכן צריך להמשיך וליצור עוד חיבורים בין בני הנוער ולכן הפעם החלטנו על הרחבת המעגלים דרך מציאת המשותף בינהם והפעם עמד לנגד העיניים נושא ההדרכה, בכל מנ"ש (מרכז נוער שכונתי) ישנה קבוצת מדצ"ים (מדריכים צעירים) שעוברים הכשרה וכלים להפוך למדריכים ומדריכות מן המניין, וכחלק מהתהליך הם מתבקשים לעבור כמה נקודות מבחן משותפות כדי להראות את שיפור הביצועים שלהם בתחום ההדרכה והעמידה מול קבוצה.
אחד התרגילים הראשונים שעזרנו לפתח הינו תרגיל הדרכה מרחבי שמתקיים שבועיים לפני סמינר ההדרכה העירוני הגדול בו משתתפים כלל המד"צים בעיר תל אביב- יפו.
מפגש פסגה בין ארבע מנ"שים (מרכזי נוער שכונתיים) מתל אביב- יפו
כדי להפחית את החרדה והפחד בצעד הראשון הזה להעביר פעולה לראשונה בחייהם, וגם מתוך הבנה שצריך ליצור שלב אינטימי יותר שמכין אותם לקראת הסמינר עצמו, יצרנו מפגש הדרכה קטן יותר בין ארבעה מנ"שים מגוונים בעיר: מנ"ש טובן (יפו ד), מנ"ש בית תמי (שנקין) מנ"ש יפאתי (מרכז ערבי יהודי) ומנ"ש נווה צדק שלי. במפגש עירבבנו בין הקבוצות למנ"ש מיקס אמיתי וחילקנו את המדריכים בינהם גם כן, כך שכל קבוצה קיבלה הזדמנות להכיר בני נוער ממנשים שונים, להתחבר דרך האומץ המשותף שלהדריך לראשונה ביחד, מתוך שאיפה שהם יקחו את המשובים שקיבלו וישפרו את ביצועים עד לסמינר העירוני וגם יפגשו ויכירו בני נוער בצורה אישית יותר, כך שבסמינר עצמו לא ירגישו בודדים אלא יזהו כמה פרצופים ואנשים שהכירו כבר בשלב מוקדם יותר.
אני וואפי רכז מנ"ש יפאתי
כדי ליצור להשפעה נוספת, קיבלנו הצעה מהמנ"ש הערבי יהודי לארח את כולנו אצלם, כך שמצאנו עצמנו באמצע אחר צהרים של יום שני, עולים על קו אוטובוסים מקצוות העיר ונעים אל יפו, אל מעמקי יפו כדי לעבור מפגש הדרכה סופר מיוחד ומרגש לנו המדריכים ולהם החניכים גם יחד. הנסיעה לשם מקפיצה בראש חששות, זו המציאות שלנו…אבל הפחד עובר להשתק והקול המתגבר בראש שזה הדבר הנכון לעשות, לחבר, להפגיש בינהם ולהראות להם איך מעבר לכסות הם אותו דבר, כמעט מדריכים עם פרפרים בבטן ולחץ והתרגשות שמחכים להזדמנות להדריך "כדי לגמור עם זה כבר" או כדי להרגיש את הלב הדופק נרגע וחוזר לעצמו,אחרי שנגמר ומחיאות הכפיים מגיעות.
תרגיל הדרכה -קבוצה המורכבת מארבעה מנ"שים (נציגים ממרכזי נוער שכונתיים) שמתנסים לראשונה בהדרכה ובהעברת משוב מכבד
אווירה טובה
המפגש עצמו היה כפי שחשבנו מלא בקסם, ההתרגשות והפרפרים ריחפו בכל פינה והנוער התחבר ועשה עבודת הדרכה מדהימה ומרגשת, העביר ערכים ומתודות עם מסר ומשמעות, שיחק יחד, השתעשע יחד, ובעיקר נפגש ממקום אמיתי ואנושי שאין יפה ממנו.
חזרנו הביתה מאושרים מההישג והמפגש הכל כך מחבר הזה…בטוחים שזה (למרות גודל ההצלחה וההשפעה) לא יצור באז משמעותי בתודעה הציבורית, אבל אצלנו בלב משהו נפתח…
ההבנה שאנחנו קבוצה של מדריכים שהצליחה להפגיש בין בני נוער משכונות כל כך שונות אחת מהשניה, ולהראות להם את המשותף בינהם ואת העובדה שהם באותו המקום וחווים את אותם האתגרים וההצלחות, ולהבין שאם נמשיך לעשות את זה בדרך הזו, הם בשנה הבאה יהפכו באמת מגולם לפרפר ויעברו בין פרחים ויפזרו את המסר בפני החניכים שלהם בקבוצות שהם יקימו…ואולי השדה החינוכי הזה יהפוך לפורח ומצמיח שינוי מבפנים.
קבוצת המד"צים של מנ"ש נווה צדק יחד עם וואפי הרכז של מנ"ש יפאתי
למה לחבר שאפשר להפריד
למה אני כותבת את כל זה עכשיו? אני מניחה שהסיבה היא מכיון שזו האקטואליה שלי אלא מול האקטואליה שעולה בחדשות ובטלוויזיה, בהבנה שאילו הסיפורים שלא תופסים כותרות או מקבלים חשיפה.
אבל תהיתי לעצמי אם המאזן הוא כל כך שלילי, ולרוב מה שמקבל כותרות הן אמירות וביטויים שמדברים על הפרדה בין אנשים, בין יהודים וערבים עוד מחדר הלידה…
הבנתי שגם הקול הזה צריך להשמע, כדי שלא יחשבו שיש רק שנאה, או רק מלחמות או רק ניגודים והסתה כל הזמן על סדר היום…קצת כמו שאמר ארמסטרונג…כי יש גם חסד, יש גם אנשים טובים באמצע הדרך שיוצרים גשר ומחברים את המקף הזה בין תל אביב-יפו ומאפשרים לאנשים להפגש, להכיר ולראות שיש גם אפשרות אחרת.
וזה כבר הזכיר לי סיפור אחר ששמעתי פעם, כאילו מישהו כבר חשב על ההפרדה הזו קודם…והתאמצתי להיזכר מאיפה זה מוכר לי?!
עד שהגעתי לטקסט הזה ועלה לי חיוך על הפנים:
לידתו של משה
יוכבד, אשתו של עמרם משבט לוי, יולדת בן. התינוק נולד בחודש השישי ולפיכך היא יכולה להחביאו למשך שלושה חודשים. כשחודשים אלו חולפים, היא בונה תיבה קטנה מזופתת (חסינה למים) ושמה את התינוק בתיבה, על גדות היאור. אחותו של התינוק, מרים, מסתתרת מאחורי שיח על מנת להשגיח על הילד.
בת פרעה מגיעה להתרחץ בנהר ורואה את התיבה. כאשר היא פותחת אותה היא רואה תינוק בוכה. היא מבינה שזהו תינוק יהודי ורחמיה נכמרים. היא מחליטה לקחת את התינוק לביתה, קוראת לו "משה" "כי מן המים משיתיהו" .
מרים ניגשת לנסיכה ומציעה למצוא מינקת לתינוק. כאשר בת פרעה מקבלת את הצעתה, מרים מביאה את יוכבד, אמו של משה, ובת פרעה שוכרת אותה על מנת להניק את התינוק ולטפל בו. כאשר משה גדל ומתבגר, הוא מוחזר לארמון, שם מגדלת אותו בת פרעה כאילו היה בנה.
המקורות מראים את הגדולה של שתי אמהות שהבינו את החשיבות מעבר לתוויות של תינוק "יהודי" או "מצרי", הן ראו תינוק…הן ראו בן אדם ושיתפו פעולה יחד מול המציאות שלהן כדי לגדל ולהביא אותו לחיים מלאי משמעות,
גם אם זה אומר לעשות בינהן "בייביסיטר"…. חבל שסמוטריץ לא מצטט מהמקורות הנכונים ולומד מהיולדות הנכונות.
אדם לאדם הוא אדם
אני מסיימת בסיפור שסיפר לי וואפי, המדריך הממרכז הערבי יהודי, שישב איתי בחלל האוטובוס שהסיע אותנו לסינמטק למפגש הראשון שלנו יחד לפני תחילת כל הפרויקט הקולנועי הזה והשותפות יחד והסיפור כל כך יפה שלקחתי אותו איתי לדרך ואשמח לסכם איתו את הפוסט המיוחד הזה:
וואפי סיפר על שייח שהיה אדם מכובד ומוכר, המעמד שלו הקנה לו רכוש ואפילו נהג פרטי ובכל סיום שבוע בגמר התפילה כשכבר התפזרו כל קהל המתפללים, היה מבקש מספר דקות מהנהג להמתין בחוץ,היה לוקח דלי ונכנס למסגד לחצי שעה או יותר,ולאחר מכן חוזר לרכב ולנהג ומאשר לו לנסוע ולקחת אותו לביתו.
ככה קרה פעם ופעמיים, עד שיום אחד השייח התמהמה יותר מדי וכשחזר אל הרכב החליט הנהג הסקרן לשאול מה עיכב אותו כל כך במסגד?!
אמר השייח, בכל פעם שאני מסיים את התפילה,ושכולם מתפנים אני לוקח דלי ומים והולך לנקות את השירותים במסגד.
שאל אותו הנהג לפשר העניין? והשייח הסביר לו דבר פשוט, כדי לזכור שאני רק – בן אדם."
אני מודה לכל מי שתרם את חלקו בכדי שנצליח בעשייה המשותפת יחד ומאחלת שנצליח להתחבר ולפתוח לבני הנוער ולנו במנ"שים (מרכז נוער שכונתים) עוד הרבה דלתות ולחנך אותם ואותנו לראות אחד בשני,
קודם כל בני אדם….
אולי בכך נגשים את המשאלה של ארמסטרונג וניצור לנו אחלה עולם.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=t4B7phHlzqQ]
אם אהבתם/ן , מוזמנים/ות לשתף אחרים וגם לפרגן בלייק כאן ולהגיב, כדי שאדע שהאהבה שלנו הדדית!:)
תודה על תשומת הלב ומעריכה את הזמן שהקדשתם/ן מאד.
ממני,
דנה סתוי
זמן. איכות