מה לי ולאוטיזם בכלל?

ככה פתאום, בלי הקדמה הוא אומר לי: 'אני רוצה לשלוח אותו לאבחון של אוטיזם'.
שתקתי ואחרי כמה שניות שנראות כמו נצח שאלתי: 'מה זה אוטיזם?' הוא ענה לי: 'בעיית תקשורת'.
הוא חזר להקליד במחשב, הדפיס לי מלא דפים והוראות כתובות ושלח אותי לדרכי.
אני ידעתי שמכאן אני יוצאת כשהחיים שלי ושל עילי הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה.
זה היה הרגע שבו נכנסה המילה 'אוטיזם' לחיי.

בחורה עם מחשב נייד

זה קרה לי יום אחד בהפתעה מוחלטת, אחרי שערב לפני צעקתי את נשמתי בבית למראה של עליית הגג שלי. הכל היה הפוך: הקירות היו מקושטים במסמרים, צבע גואש אדום קישט את הקירות, ערימת המשחקים היתה מפוזרת על הרצפה, דלי שלם של צבע לבן היה הפוך על השמיכת צמר היפה שלי והשטיח המושלם שלי היה כולו צבוע בצבע לבן וכבר לא היה בשימוש. ישר ידעתי מי עשה את זה. לא היה לי ספק ולכן צרחתי את נשמתי בשעה 20:00 בלילה. קראתי לו שיבוא אליי ושאלתי אותו: 'למה? למה עשית את זה????' הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים וענה לי: 'אני לא יודע'.
למרות שידעתי שהוא לא מסוגל, דרשתי ממנו לסדר את הכל ומייד! ירדתי למטה עצבנית וניסיתי להרגיע את עצמי. לא כל כך הצלחתי. הייתי המומה, כועסת, עצבנית, מבולבלת, ושואלת כל כך הרבה שאלות שמלוות אותי כל הדרך מגיל 4 שבו התחילו אצל עילי שלי המון סימני שאלה וטיפולים.
כעבור חצי שעה חזרתי לעליית הגג וגיליתי שהוא לא סידר כלום. לא נגע בכלום. הכל נשאר במקום. אבל גיליתי גם שהוא לקח שמיכה וכרית, הניח באמצע הבלגן ופשוט נרדם. דמעות הציפו את העיניים שלי ואכזבה גדולה בליבי.

יום למחרת היה התור שלי לפסיכיאטר שלו שמלווה אותו מגיל 4 כבר עשר שנים. ישבתי שם מבולבלת, כועסת, חסרת כוחות, לא יודעת איך להתמודד איתו כבר. מה לא ניסיתי? טיפלתי בחרדות שלו, בהפרעת קשב, בהיפריות, לקחתי למטפלים אישיים, טיפולים פרא רפואים, טיפולים חברתיים קבוצתיים, טיפול תרופתי, סייעת צמודה, הדרכת הורים ועוד המון דברים שאני כבר לא זוכרת ועדיין, עדיין אני לא מצליחה להבין מה יש לעילי שלי. הבנתי שאני לא מצליחה לעזור לו וגם לי. שקשה לי כל כך ושאין לי אויר.
סיפרתי לו מה קרה, ואז הוא התחיל לשאול אותי שאלות. מלא שאולות, בלי הפסקה. קורא את התיק שלו ואני? כבר מיואשת לחלוטין ואומרת לעצמי: 'מה כבר יכול להיות שונה הפעם? שוב יחליף לי סוג של ריטלין? מינון? עוד טיפול אישי חדש שלא ניסינו?
ואז, ככה פתאום, בלי הקדמה הוא אומר לי: 'אני רוצה לשלוח אותו לאבחון של אוטיזם'. שתקתי ואחרי כמה שניות שנראות כמו נצח שאלתי: 'מה זה אוטיזם?' הוא ענה לי: 'בעיית תקשורת'
הוא חזר להקליד במחשב, הדפיס לי מלא דפים והוראות כתובות ושלח אותי לדרכי.
אני ידעתי שמכאן אני יוצאת כשהחיים שלי ושל עילי הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה.
זה היה הרגע שבו נכנסה המילה 'אוטיזם' לחיי.

יש אירועים בחיים שהם לא קלים לעיכול וזה היה אחד הרגעים הקשים שבהם שאלתי את עצמי: 'איך מתרוממים עכשיו? לאן אני ממשיכה מכאן? איך אני מספרת לילד שלי שיש לו אוטיזם? האם לנתק אותו מ4 האחים שלו ולהעביר אותו לבית ספר אחר? לכיתה קטנה? כיתת תקשורת? להשאיר בשילוב? מה נכון עבורו? מי יכול לעזור לי לקבל את החלטה? מאיפה זה בא לי? איך עד עכשיו אף אחד לא אמר לי שיש לו אוטיזם? הוא בן 10 ורק עכשיו גילו? ומה לעזאזל אני עושה עם כל הדקירות שיש לי בבטן?
לאט לאט התחלתי לקבל החלטה ועוד החלטה ויודעת בליבי שכל שינוי שאני עושה הולך להשפיע עליו, עליי, על המשפחה שלי והבית שיש לי.
מאז עברנו הרבה מאוד. עשינו דרך בשנתיים האחרונות, צעדנו ביחד, יד ביד עד שהקמתי את התערוכה שלי: 'לחבק את האוטיזם' שעליה אספר לכם בבלוג הבא.

צילום: יפעת פאר