מה כבר יכול לקרות או איך נגמלתי משוקולד לנצח

אתם מכירים את זה שעל יממה אחת בחייכם אפשר לכתוב סדרה? אז כזה.

הקדמה קצרצרה: אחרי זוגיות שהיא כמו נישואין , מצאתי את עצמי רווקה ומחפשת דירת יחיד במרכז. כמובן שכל זה אחרי שהזדעזעתי ממצב המחיה בתל אביב. תגידו לי, איך חיים ככה? דירות מפוצצות שותפים, אפס מרחב אישי וכל התענוג הזה בעלות של 3000 שקלים. אחרי שעיכלתי את העובדה שאני כנראה לא אגור בתל אביב, מצאתי דירת יחיד קטנטונת אבל פרטית ונהדרת. ולא בתל אביב, ברמת גן. בלי הרבה התלבטויות- באתי, ראיתי, חתמתי.

הכל התחיל מזה שאתמול בצהריים נסעתי לדירה לכמה סידורים אחרונים (לפני שאני עוברת עם כל החפצים), עליתי על אוטובוס ואז, אני לא יודעת מה עקץ אותי או למה החלטתי שהאוטובוס שאני נמצאת עליו מגיע ליעד שלי, אבל ברגע שהבנתי שהתחנה הסופית של האוטובוס היא בבני ברק (ולא רמת גן) באימפולסיביות מוחלטת (כי זאת אני, נו מה?) ירדתי בתחנה הקרובה. וככה, בפתאומיות מוחלטת מצאתי את עצמי בלב ליבת הבני בר(ד)ק. אמאל'ה.

אין חוקים ברורים בבני ברק, האפליקציה מראה לי תחנה אחת ובפועל היא נמצאת ברחוב צדדי על יד. חצי שעה בגיהנום של מבטים וזעזוע, עומדת לה בלונדינית עם אוברול שחושף כתפיים וגב, ליד שלט "פאה נכרית לאישה נכרית!". שוב פעם אתה בוחן אותי, יקום? אספתי את שארית הכוחות הנפשיים שלי והעפתי את החרדה הערמומית שלי הצידה. וזה לא היה פשוט בכלל, כי בילדות, כשרק הגענו לארץ וביקשנו לגור בתל אביב, רימו אותנו ושלחו את המשפחה שלי לגור בפרדס כץ. אנסטסיה בת ה-8 לא ידעה שזה לא בסדר ללכת עם שמלות קצרות, לכן חטפה הרבה מכות מהילדים, אפילו עם מקלות. והנה אני מוצאת את עצמי שוב בתוך סיוט של שנת 1999, השנה בה עלינו לארץ. רגעים לפני שאני נופלת אל תוך החרדה,  אני רואה באופק את מספר הקו שלי, האוטובוס שאני צריכה ולתמימותי נושמת לרווחה. לא ידעתי שהיקום עוד לא סיים איתי.

הללויה! הגעתי! הדירה החדשה שלי. ההתחלה החדשה שלי. בעל הבית סידר לי בבוקר את המזגן בחדר השינה, זה אומר שאני יכולה לישון שם היום! אבל לא. הטכנאי שהגיע בבוקר לטפל בתקלה לא שם לב למחשב הנייד שלי שעמד על השידה ממש מתחת למזגן, ופשוט עלה עליו עם כל המשקל שלו. המסך של הלפטופ – ז"ל.  המצב רוח שלי עוד יותר ז"ל. המזגן לא סודר כמו שצריך, הלך הלפטופ ושלא נדבר על מה הולך עם המצב המנטלי והתשוש שלי באותם הרגעים.. אבל ניחא..

הבוקר, קמתי במצב רוח יחסית מרומם אבל בגוף מותש מכל האקונומיקה שכפיתי על הדירה החדשה אתמול בערב. יצאתי בזמן מהבית בשביל לגלות שפספסתי את האוטובוס ואני מתחילה את הבוקר שלי באיחור. אבל ניחא. הגעתי לעבודה ודבר ראשון, מכל הלב, הכנתי לעצמי תה נענע מרגיע. בציפייה פתחתי את השוקולד האהוב עליי והתחלתי לנשנש להנעתי. בדיוק ברגע בו חשבתי "טוב נו , שום דבר לא נורא כמו שחשבתי"- אני מגלה, להנעתי הרבה, תולעים וכורי עכביש באותו השוקולד שנהניתי ממנו לפני שנייה.

 שלום לסדרת הקאות (שפקדה אותי דקות אחרי זה), חרדות ואכילת סרטים וביי ביי לשוקולד לנצח. לפני כ-15 שנה היה לי סיפור דומה עם אפרסק, שגיליתי בו תולעת (אחרי שנתתי ביס כמובן). עד היום אני נחרדת מכל דבר המכיל אפרסקים. אבל ניחא..

חיכיתי בלהט לחברתי לעבודה שמגיעה בדרך כלל כשעה אחריי. רציתי לספר לה על עלילותיי ולצחוק קצת אבל כנראה שהדבקתי אותה בקללה כי על הבוקר היא סיפרה לי שפוטרה.

כן.. אז איך עבר עליך היום?

שחורלבןהיוםהזה