מה כבר ביקשתי ממך??! שקשוקה!!

"מה כבר ביקשתי ממך! מה??? שקשוקה – את לא יודעת להכין? – תסבירי לי בהיגיון מה כל כך קשה!"
רעש של כלים נופלים, מחבת וכלי זכוכית מתנפצים לתוך חלום הצהריים שלי. פוקחת את העיניים, מנסה לחשוב בצורה רגועה מה לעשות. שוב זה קורה.
בעלי עומד במטבח, וצורח על גילי הקטנה. הילדה הקטנה שלי, ומאיפה שתדע להכין שקשוקה? כולם בבית הזה רגילים שאמא היא זו שעושה הכל. חוץ מזה – היא הרי בסך הכל בת שבע. מחר יש לה יום – הולדת, עוד לא הספקתי להכין עוגה. עדיף שאני אקום מהר, תכף התאומים חוזרים מהחוג ואז לא יהיה לי בכלל זמן. היא בטח כל-כך מתרגשת ושמחה. אבל במקום להתכונן ולתכנן מסיבה, היא צריכה להיות עסוקה באבא שלה.
אני יודעת שנורא קשה לו, אחרי יום מתיש במשרד. אפילו אני –שמעולם לא עבדתי (חוץ מבתור מלצרית במסעדה של אבא שלי, אבל זה לא ממש נחשב) יודעת שלהיות עורך-דין זו משימה קשה. "התמודדות יומיומית עם הדברים הכי מסובכים – את לא יכולה אפילו לדמיין איך זה-נכון?". ככה הוא אומר כל הזמן. עליי אני רגילה כבר שהוא צועק ככה. הכרנו במועדון של השכונה. הוא בא לפגישה במשרד למעלה, ואני פשוט ראיתי אותו ונדלקתי. חליפה, נעליים יקרות.
מאז שהייתי ממש קטנה חלמתי על בעל שנראה בדיוק ככה. באמת אהבה גדולה. חתונה ענקית ושמחה עם 650 מוזמנים. אבל מהיום שהתחתנו הייתי צריכה להתרגל לצעקות. ביום ששמעתי את הצעקות על גילי החלטתי שזהו. לה לא מגיע. מילא אני – חלמתי על בעל עורך-דין עם אוטו בצבע שחור ושלושה פלאפונים. אבל לא על צעקות, מכות והשפלות. אולי לי זה הגיע. אבל לה – בטח שלא. היום חגגנו את יום ההולדת העשירי שלה. בהזדמנות זו החלטתי לספר לה על אבי. הגיע הזמן שתכיר אותו. אומנם אין לו שלושה פלאפונים והוא עובד בחברת שמירה, אבל יש לו לב רחב כמו השמיים. לקחתי את גילי, יצאנו מהבית והלכנו לאכול ארוחת בוקר. זו הייתה השקשוקה הכי טעימה שאכלתי בחיים.