מה זה אומר עלינו כשאנחנו מרגישים שמתנשאים מעלינו?

לא מעטים האנשים הנפלאים שקוראים מאמרים שלי ולא מסכימים עם תוכן המאמר. אחת התגובות השכיחות שאני מקבלת היא שאני מתנשאת. המילון העברי מגדיר התנשאות כ״תחושת עליונות כלפי הזולת; יוהרה; שחצנות״. אז, האם אני אכן נוהגת כך? זה לא באמת משנה, הם בכל מקרה צודקים – אם הם תופשים אותי כאדם מתנשא, במציאות שלהם אני אכן אדם מתנשא.

בבסיס החיים הרוחניים עומדת ההכרה כי המיינד גורם לנו לחשוב שהמציאות היא כפי שאנחנו תופסים אותה, אולם למעשה נדרש תרגול על מנת לראות את המציאות כפי שהיא בכל רגע ורגע.

המיינד שלנו, בעודו נפלא, גם נושא בחובו מגבלות רבות שמצמצמות את חווית המציאות של רבים מאיתנו. אחת ממגבלותיו של המיינד הוא אי היכולת שלו לראות את הדברים כפי שהם. התפישה של המיינד היא דואלית, יחסית וקוטבית. המשמעות היא, שאף איכות, תכונה או הגדרה לא עומדים ביחס לעצמם, אלא תמיד ביחס לדבר הופכי או מנוגד להם. גבוה קיים רק בגלל שיש נמוך; טוב קיים כי יש רע; נעים מוגדר ביחס ללא נעים.

ניתן לומר שכל ההגדרות מכילות בתוכן את ההגדרה ההפוכה להן. יום לא קיים ללא הלילה, לכן היום והלילה הם שני צדדים של אותה מטבע. ברגע שהמיינד יוצר הגדרה כלשהי, באופן אוטומטי הוא יוצר את ההגדרה ההפוכה לה: ברגע שתיארתי נוף כ״יפה״ יצרתי נוף שהוא ״לא יפה״ אחרת זה היה פשוט ״נוף״; ברגע שהגדרתי עוגה כ״טעימה״ יצרתי את המונח ״עוגה לא טעימה״, אחרת זו הייתה פשוט עוגה; ברגע שתיארתי בניין כקדוש (שעליו אני מוכנה להרוג ולהיהרג) יצרתי בניינים שהם לא קדושים. במציאות כפי שהיא, כל הבניינים הם מבנים שנבנו על ידי אדם מחומר זה או אחר.

התפיסה הדואלית שוברת לנו את חווית המציאות השלימה ויוצרת סבל אין סופי של הפרדה. התפישה של ״הילדים שלנו״ יוצרת את האשליה של ״הילדים שלהם״. תפישה מצומצמת זאת מביאה למצבים שונים, החל ממתח בין הורים בגני ילדים ועד למלחמות בין מדינות. במציאות כפי שהיא, כל הילדים הם ״ילדים״, שזקוקים לאהבה, לאוכל ולהגנה.

הקהילה האשכנזית לא מבינה שההגדרה העצמית שלה תלויה בקיומה של הקהילה המזרחית ונהפוך הוא. אף אחת מהקהילות לא עומדת בפני עצמה לא לטוב ולא לרע. אף ״יהודי״ הוא לא רק יהודי – הוא חייב ליפול לאחת משתי ההגדרות של מזרחי או אשכנזי. גם ״היהודי״ לא קיים בפני עצמו, אלא בזכות הנוצרי, המוסלמי, הבודהיסטי והאתאיסט. לולא ההגדרות הדתיות המנוגדות אחת לשנייה ומביאות אותנו לעתים עד למצב של לשפיכת דמים, היינו פשוט ״בני אדם״.

המיינד לא משקף לנו את המציאות כפי שהיא, אלא משקף אותה כמראה. מראות משקפות מציאות הפוכה. כשאנחנו מביטים במראה, בעודנו מרימים את יד ימין, המראה תשקף שאנחנו מרימים את יד שמאל. המיינד של כל אחד מאיתנו הוא כמראה שמשקפת לנו את ההפך ממה שאנחנו תופסים את עצמנו. כשאנחנו מגדירים אדם כ״גבוה״, זה בגלל שהוא משתקף במראה של אדם ״נמוך״ שמשקפת לו את ההיפוך. כשאנחנו מגדירים אדם כחכם או טיפש, זה תמיד יהיה ביחס של איך אנחנו תופשים את עצמנו.

כשאדם מגדיר את האדם שמולו כ"מתנשא", הוא באופן אוטומטי מגדיר את עצמו כנחות. גם אם האדם הלכאורה ״מתנשא״ אכן פועל ומתנהל לפי הגדרת המילון העברי ״בהתנשאות, שחצנות ויהירות״, הוא עדיין לא ייתפש כיהיר בעיניי מתבונן שחווה את עצמו כשלם וכתוצאה מכך, כלא מאוים.

התובנה הזאת מאוד מעצימה ומאפשרת לנו להתפתח תודעתית, כי במקום להאשים את העולם החיצוני בסבל הכללי שלנו, אנחנו יכולים לקחת אחריות על איך שאנחנו תופסים את המציאות ולשנות את אותה תפישה במידה וזה יפחית את רמת הסבל שלנו.

כשיש לנו דעה ברורה על תכונה של אדם שלוחצת לנו על הכפתורים עלינו לברר עם עצמינו:

האם היא באמת מתנשאת – או שאני מרגישה חסרת ביטחון ומאוימת על ידה?

האם הוא מעליב – או שאני בוחרת להיעלב?

האם הם באמת מזלזלים בי – או שאני זקוקה להכרה מאחרים כדי שארגיש בעלת ערך?

האם הם לא מכבדים אותי – או שחשוב לאגו שלי להיות חשובה בעיני אחרים?

האם הם לא רואים אותי ממטר – או שאני זאת שלא רואה את עצמי עד שמישהו אחר רואה אותי?

האם היא סנובית – או שאני זו שמרגישה נחותה לידה?

האם הם לא מעריכים אותי – או שהערכה העצמית שלי לעצמי לא מספיקה לי או אולי בכלל לא קיימת?

אז כן, אחרים מתנשאים עלינו, רק כשהאני הקטן שלהם משתקף במראות שלנו בעודנו מרגישים נחותים ומאוימים.

שאקטי מאי

*****************************************************************

שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳