חלפה כמעט שנה מאז שנחשפה התנהלותו של המפיק האמריקני ארווי ויינסטין, מנהל חשוב בתעשיית הסרטים, שהואשם במקרים רבים של אונס ותקיפה מינית.
בתגובה לכך, הזמינה השחקנית אליסה מילאנו את כל מי שאי פעם נפגע מהטרדה או פגיעה מינית לשתף ולצייץ בטוויטר את ההאשטג#MeToo.
הנתונים מראים כי יותר מ-15 מיליון גולשים שיתפו את התגית הזאת מאז. חלק מהם היו קרבנות של הטרדות ופגיעות מיניות מחברות S&P 500 עד לחברות קטנות ובינוניות וסטארט־אפים – שנחשפו במספרים חסרי תקדים במטרה לשתף את החוויות הקשות שעברו.
שינוי החוקים עבור המטרידים
מאז שהתנועה הזאת התחילה את עבודתה, גברים רבים בעלי כוח נדחפו החוצה ממשרותיהם.
כזכור, בחודש שעבר היה זה אחד המנהלים המוערכים ביותר בתחום המדיה, לס מונבס, מנכ"ל CBS, שנאלץ לעזוב את תפקידו בעקבות האשמות בהטרדה מינית (שאותן הוא מכחיש).
חשוב לציין כי רבים מהם, כולל ויינשטין, מחכים בימים אלה למשפט.
ורק לאחרונה נהפך ביל קוסבי, השחקן שהיה ידוע כ"אבא של אמריקה", לשחקן הראשון מהשורה הראשונה שנגזר עליו מאסר מאז תחילת #MeToo.
מדי יום נמצאות חברות תחת לחץ גובר לשנות את היחס שנשים מקבלות בעבודה; לא עובר שבוע מבלי שארגון כלשהו נמצא פתאום תחת אור הזרקורים.
כך למשל,בחודש שעבר מחו עובדים במקדונלד'ס, אחת מחברות רבות שנתבעות בימים אלה על ידי עובדיהן, נגד תרבות ההטרדה בחברה, והחליפו את ה-M של הבאנרים של #MeToo שלהם עם הקשתות המוזהבות הידועות של מקדונלד'ס. באותו שבוע הדיח דירקטוריון "New York Review of Books" – בלחץ המפרסמים – את העורך שלו, איאן בורומה, לאחר שפרסם מאמר שנוי במחלוקת של ג'יאן גומסי, שדרן קנדי ומטריד לכאורה.
הבעיה של הקמפיין הנוכחי
יש כאלו החוששים כי תנועת #MeToo הלכה רחוק מדי, ומזהירים מפני ציד מכשפות, משפט שדה שנערך בטוויטר, או מסופו של עידן הרומנטיקה התמימה במשרד.
אחרים חוששים מתגובת נגד שתופנה כלפי נשים במקומות עבודה, שבמסגרתה גברים בתפקידים בכירים אולי לא ירצו לשמש עבורן מדריכים, לנסוע עמן לבד לנסיעת עבודה, או אף לסעוד עמן ביחידות מחשש שמא הן יאשימו אותם בהתנהגות שאינה הולמת.
מרבית האנשים שעברו את גיל 65 טוענים כי כיום לגברים קשה יותר לתקשר באופן מקצועי עם נשים.
אך לשם השוואה, רק מיעוט מבני פחות מ-30 יסכימו עם טענה זו.
השאלה הגדולה אינה אם המטוטלת נעה רחוק מדי – אלא אם היא הגיעה רחוק מספיק.
התשובה לזה היא באופן ברור "לא". נכון שכמה מ"הטורפים" הידועים לשמצה ניצבים כיום בפני מערכת המשפט (בנובמבר ויינשטין יגיע שוב לבית המשפט), אבל רוב המואשמים בהטרדה או תקיפה מינית עמדו למשפט בפני דעת הקהל – ולא בבית המשפט האמתי.
הנציבות להזדמנויות שוות בעבודה, שהיא סוכנות פדרלית בארה"ב, ציינה כי לפי ממצאים ראשוניים נרשמה עלייה של 3% בלבד בתלונות על הטרדה מינית של עובדים השנה.
אחת הסיבות לכך היא שמעט קרבנות בוחרים להתלונן, ועוד פחות מכך מגישים תביעה.
אלה שכן בוחרים לתבוע ,נאלצים להתפשר בסופו של דבר ולא מגיעים אל כתלי בית -המשפט.
כך,למשל, תנועת Time’s Up, שהוקמה בארה"ב בעקבות #MeToo, הקימה קרן להגנה משפטית בסך 21 מיליון דולר, במטרה לשנות את המצב הזה – ומאז חודש ינואר היא קיבלה כ-3,500 פניות מנשים, כשני שלישים מהן עובדות בעלות הכנסה נמוכה.
בעיה נוספת היא שהקמפיין נעצר בשלב התודעה שבה נשים מפנימות שהן עברו פגיעה מינית, מדובר בצעד חשוב אך לא מספיק, מאחר וכדי למנוע הטרדות ותקיפות מיניות בעתיד יש לפעול במישור החינוכי על-ידי מתן הרצאות לנערות צעירות על המותר והאסור במגע עם גברים בכלל, ובוסים ומדריכים בפרט, וכן יש לנסח ביחד עם הגברים את הכללים החדשים שיובילו לכך שנשים לא תותקפנה מינית בשום שלב.
הפתרונות לבעיה
חשוב לציין בנושא זה כי במספר מדינות רב בארה"ב נבחנות מחדש חוקים שאמורים להגן על העובדות מפני מטרידים פוטנציאליים.
כך, למשל, במדינת וושינגטון אוסרים כעת על מעסיקים לחתום על חוזי העסקה שמונעים מעובדים לחלוק עם הציבור דברים שקרו להם בעבודה.
מספר מדינות אף הגדילו לעשות בכך שהן בוחנות הארכה או לחלופין ביטול של חוקי ההתיישנות בעקבות גילויים על ניצול ילדים בכנסייה הקתולית.
כך, למשל, מדינת קליפורניה נמצאת כעת במהלך חקיקה של כמה "הצעות #MeToo", ובהן איסור על מקומות עבודה להכניס לחוזה סעיף של בוררות בכפייה, שמאלץ את העובדים לוותר על זכותם לקחת את המעסיק לבית המשפט במקרה של סכסוך.
מה שהחוק יכול לעשות הוא רק חלק מהתמונה; מרבית ממקרי ההטרדה שנחשפו השנה מעידים פחות על כישלון מערכת החוק, ויותר על כישלונם של המעסיקים.
חברות גדולות בארה"ב להוטות להיראות כאילו הן עושות משהו, ובין היתר, מספר ההצהרות הפומביות על אפס סובלנות כלפי הטרדות זינק.
אך עם זאת, השאלה אם ההצהרות האלה הן בעלות משמעות, או שהן פשוט מסתירות בעיות עמוקות יותר הקשורות ליחסי הכוחות בשוק העבודה, עדיין לא קיבלה מענה.
הבעיה היא שרוב החברות האמריקאיות לא שינו את דרכן הנלוזה.
כך, למשל, חברת הנעליים "נייקי" אשר פטרה 11 מנהלים בכירים בעקבות הטרדה ואפליה מוקדם יותר השנה. נייקי לפחות פרסמה התנצלות ציבורית, ונקטה כמה צעדים – כמו הקמת קו חם ומינוי סמנכ"ל לענייני מגוון חברתי. עדיין, יש לחכות ולראות אם זה מספיק. ארבע מנהלות לשעבר תובעות את החברה על אפליה מגדרית לכאורה בשכר וקידום.
גם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS אשר נפרדה מהמנהל שלה לס מונבס ומהמגיש הבכיר צ'ארלי רוז לא מראה סימנים לכך שהיא מעוניינת בשינוי תרבותי. היא כנראה תשלם חבילת פיצויים גדולה למונבס.
ואולם פטי וייס, עורכת דין בתחום התעסוקה, תוהה אם התרבות של CBS יכולה להתאושש מהנזק הרציני שנגרם בעקבות האופן שבו מונבס ניצל את כוחו לרעה.
החברות שכן מנסות להשתפר
אך יש חברות שכן מנסות להסתגל לחוקרים החדשים הבלתי-כתובים.
מחקר שערך באחרונה מכון המחקר Pew, מצא כי רוב האמריקאים חושבים שנשים וגברים יכולים, במידה שווה, להיות מנהיגים פוליטיים או בכירים בעולם העסקים.
ואכן ניתן לראות כי לקוחות, משקיעים, דירקטוריונים, עובדים, אנליסטים של מניות ואפילו אנשי ביטוח, מבקשים יותר ויותר מידע על הפעולות שנוקטות החברות כדי להגן על הנשים שבהן, כולל הגנה מפני הטרדות.
למשל, חברת אקיליפ, שמדרגת חברות על פי קריטריון שוויון מגדרי, כוללת בו כעת מדיניות הטרדה מינית. לדבריה, יש ביקוש גדול לנתונים מהסוג הזה, בין השאר, משום שמחירה של שערורייה ציבורית ידוע.
זאת, לאחר שמניות של כמה חברות גדולות נפלו בחדות בעקבות עזיבות של מנהלים.
ואולם גם מעלויות אחרות, כמו ההשפעה על פריון העבודה, המחזור של החברה והמוניטין שלה, כבר מתעלמים פחות.
למרות זאת, מספר הנשים שמכהנות כמנכ"ליות בחברות פורצ'ן 500 דווקא ירד בשנה האחרונה.
ההתקדמות בסגירת פערי השכר נעצרה בכמה מהמדינות העשירות.
אך עד שנשים תפרוצנה את תקרת הזכוכית,המאבק בהטרדות מיניות יימשך ואף יעלה מדרגה.