הכל בערך.
משחק בליגת הקטסל, כדורסל, ילדים בני 10-11.
המשחק מתחיל ב18:00, אני חצי רדומה, מגיעה אחרי יום עבודה עמוס,
עייפה וחצי מנומנמת לא ממש מצפה לצפות עכשיו במשחק רגיל בין הילדים.
שהרי, מה כבר יכול להיות כ"כ מענין?
אז זהו שהכל.
משחק בית. במשחק הקודם הפסדנו למכבי תל אביב בהפרש של 20 נקודות אני חושבת.
חשבנו אז aהילדים שלנו קיבלו שיעור. קיבלו. אבל למה שחיכה להם במשחק הזה
אף אחד לא ציפה ואי אפשר היה לדמיין האמת.
הגיעה קבוצה של ילדים חמודים, עם מאמן שקולו נשמע עד מרכז יהוד. שאגות כאלה
אפילו אני לא מצליחה להוציא בשעת ערב מאוחרת כשהעצבים כבר רופפים. ויש לי קול ברוך השם.
כולנו נכנסנו למתח מהשאגות האלה.
שלא לדבר על ושפת הגוף של המאמן השואג כולה אומרת מ-ל-ח-מ-ה.
(בעצם, היה (גם) דם על המגרש, אז זה סוג של מלחמה לא??)
במשחק יש 6 שישיות. 6 דקןת כל משחקון.
הובלנו בהתחלה ממש קצת, ואז התחיל להיפתח פער. מה זה פער? 24 נקודות של פער לטובת
הקבוצה המתארחת עם המאמן השואג. לקראת המחצית הצליחו החברה' לצמצם ב2-4 נקודות.
ככה ירדו מהפרקט עם הפסד שהולך ומתגבש לו.
ואז הם חזרו מהמחצית למגרש.
המאמן השואג המשיך לשאוג (מאיפה יש לאנשים ווקליות כזאת??)
המלחמה על המגרש המשיכה..אני חושבת שבשלב הזה גם הצטרף הדם למגרש
והתפנית בעלילה התחילה, והחברה' של יהוד התחילו לצמצם את הפער.
עוד 2 נקודות, ועוד 2, ושלשה, והיריב קולע גם לסל,
ועוד 2 ועוד 2, ובמשחקון האחרון חל המהפך והובלנו…
השעון התקדם, השואג שאג והשתולל, אבל על החברה' של יהוד זה כבר לא עשה רושם.
בחיי שאני מנסה להוציא ממתן מה אמר להם המאמן בהפסקה
שהחזיר אותם עם כזאת מוטיבציה למגרש… כי מה שנאמר שם בחדר הרים את הילדים שלנו
למקום שהם ראו את הנצחון– שאפו ללירן לביא המאמן!
ניצחנו בהפרש של 5 נקודות.
שישאג עד מחרתיים.
נצחון הוא תמיד נחמד, אבל במקרה המסוים הזה הוא היה מתוק במיוחד.
אומרים שבאגודה דיברו יומיים על המשחק הזה.
איך לא??
ותודה לצלם ליאור צביה שתפס את מתן מחקה את סופרמן בזמנים הטובים שלו:-)
