כשראיתי ברשת את תמונתה לראשונה, לבושה בגופייה לבנה ובמכנסי ג'ינס שהחמיאו לגופה, כולה חיוניות ושמחת חיים נערית מצוידת בחיוך גדול המרוח על פניה וטור שיניים צחורות המשוות לה לוק של כוכבת קולנוע עם בטחון ואמירה .. הייתי בטוחה שמדובר כאן באישה בשנות ה- 40 לחייה המבקשת ממני סוג של חשיפה, עדיין לא הייתי בטוחה איך היא רוצה להעביר מסר של בריאות חיוניות ואיכות חיים לחברות בקהילה.
אהבתי את תדר קולה ואת אופן הצגתה את עצמה, "אני רבקה מרדכי דגן מנטורית לאיכות חיים של נשים מעל גיל 50, ואני כאן כדי לספר את הסיפור שלי מהשלב בו אובחנתי כחולת אסתמה, קצרת נשימה מה שנקרא, ועד השלב שבו אני רצה למרחקים ארוכים ופעילה כאשת עסקים מצליחה"
מכאן הדרך לפגישה אישית איתה הייתה קצרה ומהירה, היא נכנסה דרך דלת הבית כאיילה קלה, רגליה החשופות בשמלת מיני קצרה, חושפת את רגליה הארוכות והנאות, לרגע לא היה ספק בליבי, שלמולי ניצבת ספורטאית סופר מקצוענית.
רגע לפני שהתיישבה למולי, ובקשה כוס מים קרים להשיב את נפשה, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה, מה הסוד שלך? את נראית כל כך צעירה, והיא החלה לספר את סיפורה "מיום שאני זוכרת את עצמי הייתי ספורטאית , גם הסביבה שלי טיפחה והעמידה לרשותי משאבים רבים כדי לקדם את כישרוני, אפילו הצמידו לי מאמן פרטי, התחלתי להתאמן בכל ענפי הספורט הקיימים, אבל הכישרון האמיתי שלי היה טמון בריצה, זכיתי במדליות ובתעודות שהעידו על ההצלחות שלי ובאותה תקופה, לא הייתה מאושרת ממני בעולם כולו, הרגשתי על גג העולם."
האושר שלי נמשך בדיוק 4 שנים בין גיל 11 ל- 15, ביום ראשון 15.6.75 בשעה 5.30 בבוקר, פרצו מחבלים לבית בכפר יובל. בבית התגוררו אחי אשתו ובנם התינוק עם עוד 3 בני משפחה של גיסתי. כשהמחבלים פרצו לבית אחי היה בדרכו למקום עבודתו. כששמע על האירוע חזר מיד לכפר מבלי לדעת שאשתו ובנו לכודים בידי המחבלים. כיון שאחי שירת בעברו כחייל בסיירת גולני והיה לוחם עז נפש, הוא קיבל אישור מאלוף הפיקוד לפרוץ לבית עם החיילים, הוא פרץ ראשון הרג את המחבלים ומחבל שהיה פצוע פגע בו, אחי נהרג. על גבורתו בקרב הזה הוענק לו עיטור העוז לאחר מותו. גיסתי ואחיה נהרגו גם הם.
ידיה לופתות את כוס המים הקרים בחוזקה, המילים נחנקות בגרונה.. היא מתעשתת, נושמת וממשיכה בסיפורה…"הארוע הזה היה קשה לכולנו אך לאט לאט חזרנו בהדרגה לשגרה, זה קרה בחופש הגדול, ומיד לאחר מכן חזרתי ללימודי כתלמידה בכיתה י' אני זוכרת שחזרתי לרוץ ולהתאמן, אבל ההשגים שלי, כבר לא היו אותו דבר, מקום הראשון בו נהגתי לסיים תחרויות, הסתיים במקום שלישי. הרגשתי שאין לי כח, לא חיברתי בין הדברים שקרו במשפחה לבין המצב הגופני בו הייתי באותה תקופה, כל מה שקרה נשאר סגור, ובלתי מדובר, הכל נדחק פנימה ולא ניתן מקום להוציא את הכאב החוצה. ההשיגים שלי החלו לצנוח גם בלימודים וגם בתחרויות, הרגשתי לוזרית התעודה שקיבלתי שסיימתי מרוץ במקום 3, הבישה אותי עד כדי כך שלא יכולתי להביט בה. ההדרדרות האישית והלימודית שלי התחילו להאיץ, ואף אחד בסביבה שלי לא שם לב לתופעה, אף אחד לא קלט את המצוקה בה אני מצויה. בחוץ הדברים היו לכאורה "בסדר" כולם חזרו לשגרה, אבל בתוכי נפער בור שחור, שהחל להעיב על חיי.
זמן קצר אחרי תום לימודי התיכון והצבא, התחתנתי בגיל צעיר ועזבתי את בית הורי במושב כפר יובל, לא יכולתי לשאת את האנרגיה הכבדה ואת השקט שסגר לי את הנשימה, בגיל 25 עם ילדה בת 3 התגרשתי והתחלתי לבנות את חיי מחדש, וכשבני נולד לאחר 3 שנים, עם בעיות חוזרות ונשנות של דלקות בריאות, הוא אובחן כאסמתי ומיד לאחר מכן, גם אני, התחלנו לצרוך כמויות של סטרואידים ומשאפים שהיו הקביים שבלעדיהם לא יצאתי מהבית.
כמה שנים לאחר מכן נחשפתי לשיטת טיפול בשם שיטת גרינברג שבאמצעותה הבנתי שהמחלה שאתה אני מתנהלת, מנהלת אותי, ובפועל היא לא תיפתר, אם לא תעשה שם עבודה עמוקה של בירור פנימי העבודה החלה, באטיות ובהדרגה ולראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי יותר קלה, יותר משוחררת ובעיקר נושמת, פתאום הרגשתי את החיים יוצאים ונכנסים מתוכי בקלילות וללא מאמץ, בלי משאפים ותרופות, בנקודה הזו החיים התחילו להשתנות ללא הכר.
בשלב הזה לקחתי החלטה אמיצה, יצאתי ללמוד את השיטה גם כדי לסייע לעצמי במחלה שלי וגם כדי לסייע לאחרים להבין איך לנהל את המחלה שלהם, במקום שהיא תנהל אותם. ומאז נפתח בפניי עולם של ידע בתחום גוף נפש ותנועה, שמאפשר לי לחיות את החיים בהרגשה של בריאות וחיוניות, בשלב הזה, הרגשתי שכוחותיי חוזרים אליי, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לרוץ. היא ממשיכה בסיפורה, ושטף המילים דוהר מתוכה מבקש מרחב של תמיכה.
"באותה תקופה נתקפתי בקשיי נשימה פה ושם, אך התדירות הייתה שולית ביחס למה שחויתי כמה שנים קודם, בשלב הזה עדיין לא קישרתי בין השכול והטראומה שעברתי ובין האסתמה שהייתה חלק מעולמי, הארוע שגרם לי להבין את ההקשר הזה היה ביום הזיכרון לפני 8 שנים, שבו חטפתי התקף אסתמה קשה מאד שכמעט גרם לי להחזיר את נשמתי לבורא, חזרנו מהאזכרה ואז ברגע אחד נפל לי האסימון, האסתמה והשכול מחוברים כתאומים סיאמיים בגופי ובנשמתי, ואין דרך להפטר מהמחלה ללא נגיעה בעצב הרגיש שיושב על השכול ולא מאפשר לי לנשום כראוי.
מה שקרה אחרי, היה הטיפול שלי בכאב שישב שם, הסכמתי לדבר עליו, על מה שקרה שם, מה שקרה לי, והכי חשוב היה לטפל בבור השחור שבתוכי. עד לאותו רגע, נדמה היה שחיי היו בעצירה, מאותה נקודת זמן של יום הזכרון, ממש ראיתי איך איפשרתי לאסתמה לעצור אותי בכל תחום בחיי, בעיקר בספורט אבל לא רק, הקריירה שלא צלחה, הזוגיות שדעכה, תחושת החיים שפחתה ובעיקר הרגשת הקורבנות שהשתלטה על כל חלקה טובה.
עד כאן, הודיתי לעצמי, שקצתי בה, אין לה יותר מקום בהוויה ובחיים שלי, הודיתי לה על ששירתה אותי למעלה מ-15 שנה, ונפרדתי ממנה, איפשרתי והסכמתי להודות שכואב לי, שהכאב חונק אותי, שהמסיכה שעטיתי על עצמי כבר לא משרתת אותי נאמנה ואני מסכימה לוותר עליה, ללא שאלה.
בשלב הזה, הגוף התחיל לשחרר הרבה כאב דרך בכי רב, דיבור, והקשבה שקטה אך בעיקר דרך הווית ריקוד ותנועה אליהם התגעגעתי שנים רבות בהן לא איפשרתי לזה להיות, לאט לאט כוחותי חזרו אליי, הרגשתי יותר אנרגתית ופשוט התחלתי לחיות.."
ומה קרה לאסתמה? אני שואלת אותה, היא מביטה בי בעיניה השחורות והגדולות וחושפת חיוך מסתורי ומאושר "היא נעלמה כלא הייתה, אני פוגשת את רופא המשפחה שלי שלא מאמין לי כשאני מספרת לו בחיוך ניצחון שאין לי יותר משאפים וסטרואידים בחיים, במקביל חזרתי לרוץ, והיום אני רצה בכל יום, יש לי כוח חיוניות והרבה מאד אנרגיה שמניעה אותי, אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים מה אני עושה ומה הסוד שלי, שגורם לי להראות צעירה ורעננה מכפי גילי, הם שואלים אותי מה הסוד שלי? ואני מספרת להם שהיום כאישה בת 55 אני חיה את החיים, אני מחליטה החלטות לגבי חיי ממקום של פגישה ושיחה עם עצמי, אני שואלת את עצמי מה טוב בשבילי? מה גורם לי הרגשה טובה? מה מספק מעצים ונותן משמעות לחיי?
אני לא מסכימה לעבוד במקום שאין לי בו סיפוק והרגשה של התפתחות וצמיחה, לכן אני בוחרת, דווקא בשלב כל כך משמעותי בחיי, להקשיב לקולות הבוקעים מנשמתי, ובדרכי מקשיבה לנשמתן של הנשים שמעיזות לנגוע בכאב של עצמן ומכאן מגיעות תשובות לגבי התופעות והמחלות שנוצרו ושינו את נתיבן את דרכן.
החזון שלי הוא להראות לנשים איתן אני נפגשת את אור המגדלור, להפגיש את האור הקיים בתוכן עם הכלים והיכולות הקיימים כדי להתרפא כדי להבריא וכדי לאפשר לעצמן חיים של מימוש והגשמה של הפוטנציאל הטמון בהן, והמחכה להתגלות ..
את הסיפור שלי אודות ניצחון הבריאות על החולי "מחוסר נשימה- לריצה ולהצלחה" ניתן לשמוע מעל הבמה
בכנס הארצי הראשון של קהילת נשים מעל 50
שיתקיים ביום שישי בעוד שבועיים
בתאריך 13.11.15
בין השעות 08:00-13:30
במתחם אירפורט סיטי .
לפרטים אודות רבקה מרדכי דן
נייד – 052-5788044
מייל – rivkania@gmail.com
