בעודי יושבת בתחילת השבוע, לכתוב את הפוסט שיעלה באמצעו, אין לי מושג מה לכתוב. לא חלילה כי אפסו הנושאים באמתחתי, אלא בשל המורכבות האובייקטיבית.
אני מתלבטת ומתחבטת על מה נכון לכתוב. נושא שלא ימשוך מידי לימין, שלא ימשוך יותר מידי לשמאל, שלא יכעיס אף אחד חלילה באיזו אמירה שטותית, שהוקלטה, או שנחרתה בזיכרון האישי או הקולקטיבי, ושגם יתאים לאירועים העולים וצצים להם מלוח השנה. אתם כבר יודעים איך זה אצלי, אני כותבת עם נגיעה קלה בהווה ועם חיבור עמוק להיסטוריה.
אפילו אני מופתעת מעצמי שבסופו של דבר צץ ועלה לו הנושא, ואחרי שמילאתי את חובתי האזרחית, ושבתי מהקלפי, הנה אני מניחה את כולו בפניכם.
רבים מכם יודעים, ולטובת אלו שעדיין לא, אני שבה ומזכירה שהייתי במשך שנים רבות מורה להיסטוריה בבית- הספר התיכון. באותן שנים היה מקצוע מכובד שנקרא "תולדות עם ישראל" בנפרד ובנוסף ל"היסטוריה כללית", ובו לימדנו בפירוט שוב ושוב את ההיסטוריה הישראלית מראשית הציונות.
אחד הנושאים אותם לימדתי היה טרומפלדור ופרשת תל-חי. ולמה בחרתי לכתוב דווקא עליו ביום הזה, רגע אחרי הבחירות לכנסת, ורגע לפני התפשטות וירוס הקורונה? מכמה סיבות.
ראשית זה נושא מעניין, בטח לחובבי היסטוריה, או חובבי סיפורים.
שנית, טרומפלדור תמיד היה בקונצנזוס. גם השמאל, וגם הימין אימצו אותו ואת זכרו ומורשתו באהבה לחיקם.
וגם כי בסוף השבוע יחול על פי לוח השנה, י"א באדר, שהוא כידוע יום הקרב בתל-חי ויום נפילתו של טרומפלדור. (הקרב התחולל ב 1 למרץ 1920-י"א באדר תר"פ) לפני מאה שנה בדיוק.
והכי חשוב, אני באמת חושבת שזה סיפור טוב.
אז לפני כשלושים שנה, כשהייתי מורה צעירה ונמרצת, הזדמנתי למצוות "ניחום אבלים" לאחד מבני הדור השני בנהלל, במשפחתו השורשית שהיתה שותפה לפרקים נרחבים בתולדות הציונות אף היא. בין קהל המנחמים, במעגל אליו הצטרפתי, ישב יהודה מור ז"ל, בן הדור הראשון בכפר, ששורשיו נטועים עמוק במושבת הגליל העליון, מטולה. קשה להגיד שיהודה שהיה אז כבר בן למעלה מ-90 בלט בשיעור קומתו או בקולו, שכן היה קטן קומה, עם חיוך שובב ושובה כשל נער צעיר, גם באחרית ימיו. גם קולו היה חלש ושמיעתו כבדה. אך אסור היה לתת למראהו זה לבלבל. בעברו של האיש נרשמו פרקים רבים ומרתקים של חיים, עבודה, שמירה ופעילות ביטחונית.
אני התיידדתי איתו בנעוריי, כאשר אישתו, אילזה ז"ל, שאהבתי כסבתא טובה, טיפלה בביתם בשתיים מאחיותיי הצעירות. כאשר הייתי מביאה אותן בבוקר, או אוספת אותן חזרה, היתה נקשרת שיחת נימוסין קצרה. אבל לא זה הסיפור.
גם העובדה שרכב על סוסו כאחד הנערים, היא לא הסיפור, אם כי זה סיפור יפה מאוד. בנהלל, בכל חגיגת- שבועות, רוכבי הסוסים מתייצבים בראש התהלוכה ומובילים את שיירת החוגגים לשדות. יהודה עשה זאת בגאון עד גיל 95. כששוחחתי עם בנו, יאיר, לקראת כתיבת הפוסט, סיפר לי שעוד ירד בטיול רגלי של החוג האזורי ע"ש מנחם זהרוני לידיעת הארץ (חלק מהמסלול בחבלים ובסולמות) בנחל שיאון( וואדי אסל ) היורד מהר- דב לאזור קיבוץ שניר בגיל 92. אז אמר לו בנו: "אבא די, זו תהיה הפעם האחרונה ", ויהודה השיב : "אבל אין לי כל בעיה", ויאיר ענה: "אבל לנו, לסובבים אותך, הדואגים לך, יש".
כך או אחרת, הגעתי לאותו ניחום אבלים, והצטרפתי בשקט למעגל שסבב את יהודה, ביניהם גם גברים שגם הם כבר לא היו צעירים, מבני הדור השני בנהלל. מכאן לשם הבנתי לאיטי שהם מדובבים אותו, והוא מספר על קורותיו באצבע -הגליל במהלך התקופה שקדמה ללילה בו התרחשה פרשת תל-חי, ובמהלכו.
אני, להזכירכם, היסטוריונית צעירה, וסקרנית גדולה, בטח לסיפורי ראשית. בת הדור השלישי לכפר ולציונות. הדור בו לא בנו מיתוסים, אלא התחילו לקעקע ולנפץ אותם, מבינה שהנה נפלה לזרועותיי הזדמנות פז, שהיא כפי הנראה חד -פעמית, ובלתי חוזרת.
יהודה סיפר לאיטו שלא היה ממש בזירת ההתרחשות. המצב בסביבה עקב עזיבת הבריטים, ניסיונות כניסת הצרפתים, והתנהלות הבדואים היה מתוח. היהודים שלא מרצונם נקלעו לעין הסערה. יהודה ואחיו עמנואל, שגם רשם פרק או שניים בתולדות התגוננות הישוב, לקחו את עדר הבקר מהאזור לכיוון איילת -השחר, ובהמשך לדגניה, ואולי כך ניצלו מהאירועים עצמם.
באופן שהפתיע אפילו את עצמי, העזתי לשאול בשקט בתוך המעגל: "אז מה באמת אמר טרומפלדור?" אני חושבת שאין אחד מביניכם שאינו מכיר את הנושא, אבל אני תמיד מזכירה, לטובת קוראיי הצעירים. שכאשר אנחנו היינו ילדים, אמרו לנו שטרומפלדור, כשפונה פצוע מתל-חי לכפר-גלעדי, אמר טרם מותו: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו! ", כשגדלתי, היו שאמרו שבעצם פלט קללה רוסית עסיסית, שאין בכוונתי לחזור עליה, וגם על זה עוד תשמעו ממני הסבר, שהתחרזה עם ל"מות". והנה, אני מירב הקטנה, עומדת נוכח פני ההיסטוריה ושואלת, יודעת שמעתה, כאשר אעמוד מול תלמידיי, אוכל לספר להם בוודאות ובביטחון מה נאמר באותו רגע היסטורי גורלי.
אתם מבינים שלא הייתי היחידה הסקרנית לדעת. מעגל הגברים והמדובבים בתוכו ישבתי, הדהד את השאלה, והקרוב ביותר ליהודה שב ושאל באוזנו את השאלה: "נו, מה טרומפלדור אמר?" ולרגע הרגשתי הישג מעצם הרגע.
לאחר רגע הגיעה התגובה. אודה על האמת, באותו רגע ממש נבהלתי, לא ממה שאמר טרומפלדור, אלא מהדרך בה הגיב יהודה לשאלה. לרגע חששתי, שהנה, אני במו פי הפזיז הורגת אותו. מה יהיה עליו? מה יהיה עלי? מה יקרה למשפחתו האוהבת? ומה יקרה בשיירת הרוכבים בחג השבועות הקרב? יהודה בן ה-96, ששרד הכל, עכשיו על מצפוני.
הוא כל -כך כעס, כל גופו כעס וזעם. לשמחתי, שמחת הבדיעבד, היום, או ליתר דיוק מאתמול אני יודעת מיאיר ,בנו, שלא הייתי היחידה שזכתה לתגובה הקשה הזו. מסתבר שהיו הזדמנויות נוספות בהן חוקרים ועיתונאים נוספים ניסו את אותה שאלה, וקיבלו את אותה התשובה בדיוק. למרות יחסינו שהערכתי כטובים, שנרכשו במהלך השנים, אמר לי יהודה: "את חצופה! ", והמשיך בשטף דיבורו :" היה לילה, היה חורף, היה קר, היה בוץ, היתה מלחמה, אנשים נהרגו, אנשים נפצעו, ואותך מעניין מה הוא בדיוק אמר?" ניסיתי לפחות במוחי, מתגוננת להשיב לו שאני לא הסקרנית היחידה, הרי כל המעגל שסביבי גם חיכה למוצא פיו, והוא המשיך: "מה זה משנה מה הוא אמר, משנה איך הוא חי, כיצד התנהג, ובמה האמין , ועל זה, אין כל ויכוח, שאלה או ספק!"
כהיסטוריונית צעירה, למדתי משהו מאוד משמעותי מאותה שיחה. למדתי ענווה, ולמדתי שיש עובדות היסטוריות, ויש רכילות היסטורית, והגבול ביניהן דק מאוד. למדתי גם שיהודה ,ברוך השם, היה מספיק חסין, ולשמחתי התגבר על דבריי .
כך או כך, בשנים הבאות, כאשר לימדתי על פרשת תל-חי, לא ידעתי מה באמת אמר טרומפלדור באותו לילה, אבל היה לי סיפור מעניין לתבל את הלימוד, כולל אותה קללה ברוסית.
חלפו עברו כמה שנים, העלייה הגואה מ"חבר העמים" שהחלה להגיע לארץ, הגיעה גם לבית -הספר שלנו. כשהגענו לשיעור הזה, ביקשתי מתלמיד שהיה די פרוע בדרך- כלל שיבאר לי, ולכיתה כולה את הקללה. זאת מתוך מחשבה, שגם אדע את פירושה המדויק (אין כמו דיוק בלימוד היסטוריה), גם תהיה עוד אנקדוטה לתבל בה את הלימוד, ולחבר את התלמידים אל החומר הנלמד, וגם הזדמנות לנצל את המשאב הנדיר הנמצא בכיתה, תלמיד שיודע רוסית, ועוד לתת לו דרך להתבלט, והפעם בצורה חיובית. הגיוני, לא?
התלמיד, שלא סכר את פיו בדרך כלל, ולא ויתר על הזדמנות לקלל, להפריע או להציק, אמר לי: "מירב, לא!". למרות כל מילות השידולים שלי,לא הצלחתי לשכנע אותו, אפילו שהבטחתי שאני נשבעת שלא ייענש. אחרי שהתפתל לא מעט על כיסאו אמר לי: "תשמעי, יש דברים שלא אומרים!" (תראו, אני כבר יודעת מה פרוש הקללה, היא באמת לא משהו)
בקיצור, עם השנים, הצטיידתי בשרשרת סיפורים שיכולים לצבוע בגוונים מעניינים כל שיעור על פרשת תל-חי, אלא שקרו מאז שני דברים: ראשית, פרשתי מההוראה הפרונטלית בבית הספר. שנית, פרשת תל-חי יצאה מתוכנית הלימודים לבגרות.
ויהודה אם שאלתם, נפטר בשיבה טובה, בגיל 96 וחצי. אבל כאשר חדי העין ורחבי הלב, מתאמצים, הם רואים אותו יושב על גבי הסוס שלו, אוחז בדגל ישראל, ומוביל את השיירה של כל הכפר, ואורחיו הרבים בחגיגת השבועות ממרכז הכפר אל עבר השדות. כי כאמור, לא משנה מה אומרים, משנה מה עושים, במה מאמינים ואיך חיים.
ולתפארת!
________________________________________
בתודה גדולה ליאיר מור, בנו של יהודה, שענה לשאלותיי, בלי לכעוס עלי…ונידב לי את הפרטים מעברו של יהודה, שנגעתי רק במקצתם בסיפור, ואת התמונות, לטובת פוסט זה. תודה!
יהודה מור עצמו כתב ספר בשם "שדות ראשונים" והתייחס בו גם לקרב בתל-חי.
ותודה גדולה לשרה אבידב, ארכיונאית נהלל, ששוב מיהרה למצוא בעבורי את התמונות הנכונות מהארכיון.
תמונה 1-יוסף טרומפלדור במדים-מתוך הערך "יוסף טרומפלדור" ב"ויקיפדיה".
תמונה 2-מהאלבום המשפחתי-בחג העצמאות הל"ב למדינת ישראל ב"אמפי" בנהלל. בימין התמונה, יהודה עם נכדו רביב, ובימינה אני (במדים) עם אחותי עופרה.
תמונה 3-מארכיון נהלל. יהודה ז"ל מוביל את הרוכבים בשבועות בנהלל (עם הכובע), לצידו יבדל"א מרדכי (חוזקה) ירדנאי. מאחור ביניהם אריק שליין ז"ל, ומאחור משמאלו של יהודה, יבדל"א אריק נחמקין, שר החקלאות לשעבר.
תמונה 4-מארכיון נהלל-יהודה בצעירותו.
תמונה 5-בתודה ליאיר מור. יהודה על רקע בית הכנסת בברעם.
תמונה 6-פסל האריה השואג-מתוך הערך יוסף טרומפלדור ב"ויקיפדיה".
תמונה 7-מארכיון נהלל-יהודה מור ז"ל.
