מה בין הסיפור של בנות צלופחד והחיוך האטרוסקי?

אמרתם פעם לעצמכם: אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי או כמו אבא שלי?

אולי גם לכם יצא בחיים להגיד לעצמכם" אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי או כמו אבא שלי?"

הרבה פעמים אנשים חווים בחייהם את הרצון לא להידמות להוריהם ולאמץ דפוסי התנהגות שונים, והרבה פעמים הם לא מצליחים.

 

השבוע הזדמן לי לראות את הסרט "החיוך האטרוסקי."

הסרט מתמקד במערכת יחסים טעונה בין אב לבנו, יש שיכנו זאת פער-הדורות.

לי נראה שיש כאן חוויה עמוקה יותר של נסיון לברוח מדפוס הורי ולאמץ דפוס התנהגות חדש.

הבן בסרט עזב את ביתו, את מולדתו ואת אביו הסקוטי דל האמצעים, הוא נסע לניו יורק, התחתן עם אשה אמריקאית מבית עשיר, אימץ לעצמו מנהגים אמריקאים, ונראה שהוא

עושה זאת מתוך מתוך מניע של בושה, תיעוב, רצון לא להיות דומה לאביו.

אז מה הקשר לפרשת השבוע ולסיפור של בנות צלופחד?

בנות צלופחד של דיקלה לאור

בנות צלופחד מעידות על אביהן כי "בחטאו מת".

מה היה חטאו של צלופחד?

אנו יודעים שהוא לא היה בין אלו שהצטרפו למרד בהנהגת קורח על משה ואהרון.

 זו לא היתה סיבת מותו. אבל הוא כן מת במדבר.

כלומר, הוא לא נמצא ראוי לעלות לארץ המובטחת.  הוא שייך לדור שנגזר עליו למות במדבר.

אולי שמו מרמז על חטאו?

השם צלופחד. מורכב משתי מילים:  צל ופחד.

אולי הדפוס שלו היה שחי והתנהל בצל הפחד.

ממה הוא פחד?

אולי הוא היה בין אלה שנפל עליהם פחד דיווח המרגלים? והוא ראה צל הרים כהרים ואיבד אמונה?  (כחגבים היינו בעיניהם).

מדוע פחד הוא חטא?  איזו מטרה הוא מחטיא?

פחד הוא רגש מכווץ, מקטין, מכבה.

כשאדם פוחד הוא בעצם מתנתק מהחיבור אל הנשגב, מהחיות שלו, מהניצוץ האלוהי המפעם בו. הוא נותן מקום לצל שלו להוביל אותו.

ואז  הוא מאבד אמונה בטוב, ומקטין לא רק את עצמו אלא גם את אלוהים- מקור הבריאה.

 בנותיו של צלופחד, מחלה,נעה, חגלה מלכה ותרצה ( ראשי תיבות: מנחמת) מביאות נחמה למצב הנפול של אביהן.

הן מצליחות לשנות את הדפוס ההורי  ולפעול באומץ רב! הן אינן מנוהלות על ידי הפחד.

פרשת "פינחס" מספרת את סיפורן של בנות צלופחד , המבקשות לשנות את רוע הגזירה לפיה רק הבנים רשאים לרשת את אחוזת אביהם המת, לא הבנות,  ואלוהים נעתר לבקשתן ומשנה את החוק.

הן פועלות באומץ רב כשעומדות לפני משה, אלעזר הכהן , הנשיאים וכל העדה ומבקשות לעשות תיקון רדיקאלי לחוק:

לתת להן, לבנותיו, אחוזה בתוך אחי אביהן.

והן אינן מבקשות זאת למען עצמן, אינן פועלות מתוך תחושת קיפוח אישית, או בושה, אלא מתוך רצון כן לתיקון, ממקום של חמלה על אביהן, למען לא יגרע שם שמו בתוך משפחתו, כי לא היה לו בן.

ובנימה קצת אישית:

תוך כדי כתיבת שורות אלה,  זיהיתי שקיים אצלי דפוס התנהגות שמעכב אותי, וכשבדקתי עם עצמי מאין למדתי אותו, מה צרב אותו בתודעה שלי? מיד יכולתי לזהות שהעתקתי אותו מאבא שלי.  ודווקא בגלל שכל כך אהבתי אותו, אולי הדפוס נחרט בי כל כך עמוק. עדיין לא הצלחתי לעשות את השינוי המבוקש.

לא כל אחד זוכה להביא תיקון לדפוס הורי.

לא כל אחד זוכה לשנות חוקים ונהלים וליצור נורמה חדשה.

אנשים רבים למרות הצהרתם וכוונתם לא לחזור על משגי הוריהם, הולכים באותו התלם.

רבים אף יותר האנשים  שלא מעיזים לבקש או לדרוש שינוי, כי מה זה כבר יועיל,  או כי פוחדים להתעמת עם ההשלכות. או שפוחדים להתאכזב.

 ופה יש לנו סיפור אופטימי שבו הבנות הצליחו לנתק את הדפוס ולא לשכפל אותו.

הן לא פחדו. הן נהגו באומץ. והן פעלו למען שינוי.

 ואלוהים מעריך זאת  ונעתר להן. הוא משנה את החוק ומתיר להן, לבנות, לרשת את אחוזת אביהן.

אני מברכת אותנו שניזכה גם אנחנו להביא תיקון לדפוסים שעל ברכיהם צמחנו,

שנמצא את העוז לדרוש שינוי שמתבקש לטובת כל הנוגעים בדבר,

 ושנימנע מלתת לפחד לנהל ולהוביל ולנהל אותנו.

הצילום של: Dikla Laor Biblical, Storytelling Photography

#סיפוריהמקראבראיהנפש

#מאחוריהקלעיםשלהסיפורהמקראי

#מדרשעכשווי