כמו לרוב זיכרונות הילדות המאופסנים במעבה המוח, גם לזיכרון הזה יש ריח, צבע ותחושה של תנועה. זה קרה בסיומו של יום שאת תחילתו אינני זוכרת, אי שם בשלהי שנות ה 70.
מעגל ראשון. היינו חדשים בכפר. הורי, ילדים בשנות העשרים לחייהם, היו עסוקים בלמתוח את קירות הבית הישן והפצפון אליו עברנו כדי שיהיה מקום לארבעתנו ולמי שעוד יבוא. אמא שלי תמיד צחקה ואמרה שלבית שלנו יש קירות מגומי ומקום לכולם. בזמן שהם מתחו קירות, אני התחלתי את צעדי בגן הילדים המקומי.
זה קרה באחד מהימים הראשונים שלי בגן או אולי ממש ביום הראשון. הייתי בת 5. אני והחבר'ה (כלומר הם חבר'ה, אני לא מכירה אף אחד) חזרנו מטיול במין אוטובוס כזה גדול. באוטובוס היו ילדים מהכפר וגם ממושבים סמוכים. האוטובוס נסע בכל מיני מקומות עם בתים שנראו ממש דומים לבית הישן חדש שלי. מידי פעם האוטובוס עצר ליד גן ילדים וירדה ממנו גננת ואתה כמה ילדים. גם הילדים מהגן שלי ירדו מתישהו. לאט לאט האוטובוס הלך והתרוקן בזמן שהלב שלי הלך והתכווץ. לבסוף, נותרנו רק אני (יושבת מבולבלת על מושב מעור צבוע בכחול ואף דבוק לשמשה) והנהג שישב בקצה השני של האוטובוס ואחז בהגה שנראה לי ענק.
רוח שרבית נשבה מתוך החלון שנפתח מלמעלה כלפי מטה ונוף הבתים התחלף בכביש ישן המלווה בשורת אקליפטוסים. פעם, אמא שלי סיפרה לי שכשסבא וסבתא באו לארץ, סבא לא ידע עברית ולא יכול היה לעבוד בתור רואה חשבון אז הוא סלל כבישים ושתל את האקליפטוסים האלה. את סבא הכרתי רק מהתמונות אבל בנסיעה הזו חיפשתי אותו בין עצי האקליפטוס.
לפתע האוטובוס פנה לתוך מושב ועצר ליד בית. הנהג כבה את המנוע, התמתח, לקח שלוק ממימיית קלקר לבנה עם פסים כחולים וקם מהכיסא. לא ידעתי מה אמור לקרות עכשיו. חשבתי שגם הוא ירד מהאוטובוס. אבל הנהג השתהה לרגע ואז התחיל לעבור באוטובוס ולבדוק את המושבים. לאט לאט הוא התקדם לכיוון ירכתי האוטובוס, בזמן שאני מציצה אליו בעיניים פעורות ברווח שנוצר בין מסעדי המושבים. פתאום הוא קלט אותי וחייך.
"אה! מה את עושה כאן?"
שקט.
"איך קוראים לך?"
שקט.
"איך קוראים לאמא ואבא?"
שקט.
"מאיזה מושב את?"
דממה.
"טוב בואי נחפש".
הוא היה רגוע, נראה קצת משועשע, ואיכשהו הבנתי שמעכשיו יהיה בסדר. זה היה בימים שילדים נסעו על כנף של טרקטור ולא בכסא בטיחות שנרכש ב 1500 שקלים חדשים. אז עמדתי ליד ההגה הגדול בזמן שהוא התחיל את כל הנסיעה מהתחלה אבל בכיוון ההפוך. עברנו מושב מושב. בית בית. לאט לאט. זו היתה הנסיעה הכי ארוכה שחוויתי בכל חמש שנות חיי. הוא בסבלנות, בחיוך וברוגע ואני עם דמעות שכבר יבשו. אחרי זמן מה שנמשך לנצח, זיהיתי את הבית הישן החדש שלי עם השער החורק, שיח ההרדוף שמביא יתושים והריח הטוב של ארוחת הצהריים של אמא שלי. הוא כיבה את המנוע בנשיפה גדולה של אוטובוסים, וליווה אותי במבט עד שאמא שלי פתחה את הדלת וכל הדמעות נרטבו שוב מעצמן. לימים אמא שלי סיפרה לי שלאיש הזה קראו פטר וייס.
כעבור 20 שנים…
מעגל שני. אחרי שהשתחררתי מהצבא וטיילתי וגרתי בקיבוץ ליד כפר סבא ושברתי את הלב לקיבוצניק (וגם קצת לעצמי), עברתי לת"א וחזרתי לכפר שמוליק, עליתי ללמוד בירושלים וירדתי חזרה, שמתי לב שהמועצה שלנו מתחילה להשתנות. הכבישים חרושי הקמטים העמוקים שנחרצו בידי שיני זמן ותנועות הטרקטורים והטנקים מהימים ההם התחילו להתיישר. שמתי לב שפתאום יש בניין מועצה (מתי הוא צמח?) ואפשר ללכת לשם ויש כל מיני אנשים, בד"כ נשים, שעונים על שאלות, נותנים שירותים, הכוונה, מענה.
הספרייה הישנה והטובה שהייתה לי בית בילדותי, עברה לצדו השני של הכביש והפכה להיות חדשה ונהדרת. מלא ספרים חדשים ומרגשים כמו סוכריות קופצות, מפגשים עם סופרים, סדנאות נפלאות לקטנים וגדולים, קתדרה, ועוד מכל טוב. רק הריח המשכר והאהוב של הדפים נשאר באוויר, כמסמן שיש דברים שלא צריכים להשתנות. אשכול הפיס שנבנה נמלא חיש קל בחוגים לכל המשפחה, הרצאות, הצגות, סרטים, אירועי תרבות ומקום מפגש לחברים ותיקים וחדשים מכל רחבי המועצה. אמא שלי סיפרה לי שכל הטוב הזה קרה אחרי שהאיש הזה, פטר וייס, לקח את ההגה של המועצה לידיים, התמודד ונבחר לכהן כראש המועצה האזורית גזר.
לימים, הפכנו למשפחה שכולה. חיפשנו דרך להנציח את אחי שהיה מלח הארץ לזיכרון של סוכר. אחי אהב מדע על כל גווניו וחלמנו על במה סביבה נוכל להפגיש שוחרי מדע לשיח וסיעור מוחות. פנינו אל דלתו של פטר (שפתוחה מידי שבוע לכל התושבים) ופטר הציע את בימת המועצה באשכול. במשך עשור (ועד שליבנו עייף מעיסוק בגעגוע), מידי שנה התקבצו תושבי גזר אל הבמה למדע עתידני לזכרו של גלעדי ופגשו את טובי המדענים בארץ ובעולם. ממפתחי פרויקט החץ, דרך חוקרי הגנום ועד למנהלי הפרויקט הישראלי בחלל המוכר לכולנו דרך אילן רמון זכרונו לברכה. פטר היה מגיע, מברך בקצרצרה את הנוכחים, מתנצל על שהוא איש של מעשים ולא של דיבורים, ומצטרף לקהל.
כעבור עוד 20 שנים…
מעגל שלישי. ברבות השנים, ילדי (שהיום פוקדים את הגנים, בית הספר היסודי והתיכון) מצאו במועצה מערכת חינוך ערכית מאין כמוה. מערכת חינוך שנותנת מקום לכל ילד באשר הוא תחת קורת גג אחת – מחינוך מיוחד ועד לכיתות מצוינות. בית ספר שיודע לתמוך בילדי במקומות הנכונים ולהעצים אותם במקומות בהם הם מצטיינים. בזכות מערכת החינוך במועצה (ומערכת החינוך בבית שלנו…), ילדי יודעים שהשמים הם לא הגבול.
התמזל מזלי ואני חיה במועצה שמעצימה נשים לא כסיסמה אלה כמעשה יום יום. לאורך השנים נהניתי מהרצאות מעצימות, קורסים, סדנאות, ימי כייף והעשרה לנשים בחינם או במחירים מצחיקים. קיבלתי כלים בהם אני משתמשת עד היום כדי להמשיך לחלום ולהגשים. עם השנים הפכתי מילדה בת 5 שנשכחה באוטובוס, לאם ואישה שחיה את חייה במלואם על כל אהבותיה, חלומותיה ויעודה המקצועי, ועל אף המורכבות והשילוב בין כל העולמות שמאתגר כל אישה ואם באשר היא. אני חיה במועצה בה 80% מהעובדות הן נשים, מועצה ובה רוב נשי מובהק בניהול מחלקות המועצה. אפשר לדבר פמיניזם עד מחר, ואפשר פשוט לחיות אותו. וכייף לי לחיות פה.
כמות התושבים גדלה בקצב מסחרר במועצה מאז שפטר לקח את ההגה לידיים. כמוני, הרבה ילדים שבגרו ועפו מהקן, בחרו לחזור. איתם הגיעו הרבה ציפורים נודדות חדשות, מקרוב ומרחוק, ובחרו להקים כאן את ביתם.
אפשר לכתוב מגילות על המועצה שלנו, שהפכה מחבל ארץ מנומנם לכר צומח ומלבלב של חינוך, תרבות, ספורט ופנאי תוך יצירת חוסן כלכלי למועצה וניהול ישר ישיר ומחובר לערכים. ואף על פי כן. זה לא פוסט על ראש המועצה פטר וייס והרצון (העז) שלי שהוא ימשיך להנהיג את הקהילה. זה פוסט עלי. על התובנות של גיל 40+
תובנות על מרכיבי אישיות בסיסיים הדרושים למנהיג.
תובנות על ערכו של ניסיון של מנהיג.
תובנות על חשיבותה של סולידריות של מנהיג לקהילה בקרבה הוא חי.
תובנות על יופיה של הסבלנות והיכולת לפעול ללא לאות וביושרה לאורך שנים.
תובנות על מהות הקושי בנשיאת תפקיד ציבורי.
במסגרת תפקידי בתוך ארגון ציבורי כיום, אני פועלת להקמת שירותי בריאות בפריפריה ומצמיחה יש מאין. אני מבינה עד כמה זה מורכב. לא רק עצם ההקמה, אלא היכולת להכיל את רצון האוכלוסייה לקבל הכל כאן ועכשיו ומהר, מבלי להבין את המורכבות. עד כמה זה מורכב להמשיך לחתור קדימה מתוך אידיאולוגיה, אמונה ואהבת אמת לדרך.
מעגלים נפתחים ונסגרים כל הזמן ואף על פי כן. אף פעם לא דיברתי פוליטיקה. זו הפעם הראשונה שאני תולה שלטי בחירות על גדר הבית, ומדברת את הבחירות שלי. ככל הנראה גם זה קשור אצלי לגיל. לרצון לחיות את חיי באותנטיות. שנות ה 40 הביאו אלי גירושין, אהבה חדשה, לידה, תעוזה לפרוץ גבולות בעבודה, חשק לרוץ וחיבור מחדש לחלומות. וכן, גם הבנה שלא כולם חייבים לחשוב כמוני, אבל אני חייבת לחיות את הבחירות שלי בקול.
הקול קשור להכל.
