רק מעט אנשים יודעים שאני מתעוררת כל בוקר עם נוף לים. לא סתם ים. אחד החופים היפים של קו-צ׳אנג מתנוסס לו בגאווה על גבי קנווס ענק בחדר השינה שלי. צילום שצילמתי לפני 9 שנים. תזכורת מתמדת שמעוררת בלבי חיוך כל בוקר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לטייל. את הסקרנות למקומות חדשים ירשתי מאמא שלי שדאגה לקחת אותי לכל פינה בארץ. למעשה, מהרגע שיכולתי ניצלתי כל הזדמנות להגיע למקומות מעניינים על הגלובוס. לשמחתי הדבקתי את בן זוגי בחיידק הנפלא. מאז שהכרנו אנחנו עושים את זה יחד בצורה מושלמת והרמונית.
כשנולדה בתי הבכורה החלטנו שהיא תהיה חלק מזה. כבשנו יחד פסגות מושלגות, צפינו בהר געש ופגשנו בעלי חיים במקומם הטבעי עוד לפני שמלאו לה שנתיים. כשבתי השניה נולדה הקמתי עסק עצמאי מאפס. כאן כבר הבנתי שנדרש ממני ויתור כואב, גם אם זמני, לטובת כל הדברים הטובים שעוד יגיעו. זה לא היה פשוט. עם הזמן התחלתי להרגיש את הבעבוע הזה של הלבה שבפנים. גועשת. דורשת. לפני שלושה חודשים התשוקה הרימה את ראשה בגעגוע כל כך חזק שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנה. שש שנים. שש שנים עברו מאז שטסנו בזוג.
החלטתי שהגיע הזמן. הראש סיפר לי למה זה לא אפשרי, למה זה לא נוח עכשיו, למה צריך להמשיך להתאפק. הרי יש מיליון סיבות, וכל פעם משהו צץ ומשך אותי אל האוטומטים של ״למה לא״. כאחת שמלמדת אחרות איך כל דבר אפשרי, זיהיתי בדיוק מה קורה לי. זיהיתי שהלב והבטן שלי לא מסכימים עם הראש. בפעם המי יודע כמה בחיי בחרתי להקשיב ולתת מענה לשלושתם. בתוך ים האילוצים שאלתי את עצמי ואת בן זוגי איך בכל זאת זה יכול להתאפשר. הרגע המתוק הזה, כשבתוך הראש שלנו הכל הופך לאפשרי, תמיד מביא איתו פתרונות יצירתיים לכל קושיה. ככה זה, אני כבר יודעת.
המשפחה נרתמת, הבנות בידיים נהדרות ואנחנו יוצאים לדרך. עם כל קילומטר שאנחנו עוברים, ועל אף המשקל שלי שלאחרונה הולך ועולה, אני מרגישה יותר ויותר קלילה. כאילו משחררת מעלי עוד מעטפת ועוד אחת, עוד מחוייבות ועוד אחת, עוד הסמכה ועוד אחת, עד שאני מתחילה לרחף בעולם חסרת משקל. חוזרת לליבה שלי, למהות שלי, לעצמי. שם, אני לא אמא של אף אחד. אני גם לא בעלת עסק, וגם לא בעלת שמות תואר משום סוג שיגדירו אותי. אני רק אני. חופשיה ומשוחררת. סקרנית כמו ילדה קטנה.
מגיעים למקום משפחתי וקטן מול הים, ולאחר התרעננות קטנה עוטים על עצמנו בגדי חופש ונכנסים לאוירה. הזמן עוצר מלכת, ניצוץ של אושר מאיר את העיניים וחיוך של חופש מעטר את השפתיים. פשטות. זה כל מה שבאמת צריך.
במקום הזה אני פתאום מבינה עד כמה הייתי צמאה למרחבים, למקומות יפים, למפגשים מעניינים עם אנשים ממקומות שונים בעולם. צמאה לדבר בשפה אחרת, ללמוד מילים של שפה חדשה או ישנה שכבר שכחתי, לפגוש תרבויות אחרות, לקרוא ספר, להתעורר מול הים לצד עצי קוקוס.
אני שותה כל יום שעובר לרוויה. מנצלת עד תום כל רגע פשוט שכזה. הלבה אט אט נרגעת, עוגנים חדשים נבנים בתוכי, והצמאון הולך ומתפוגג, מפנה את מקומו לדברים טובים וחדשים שעומדים להגיע.
לפעמים כל מה שצריך זו תזכורת קטנה ומוחשית. כזו שיוצאת מתוך הקנווס, שממלאת את מצברי הראש, הלב והבטן, הגוף והנפש, העצמי והזוגי.
זהו זה. אני מוכנה לאמהות השלישית שלי.
