מהקמת המדינה במוזיאון תל-אביב ועד הריסות הלובר.

התנועה הציבורית מאתגרת את המושג "תערוכה" ומציגה תערוכה פרפורמטיבית, ראשונה מסוגה בארץ. האם מוזיאון תל-אביב מתחיל לבעוט?

אחת המטרות עליהן הצהירה רותי דרקטור כשמונתה לתפקיד אוצרת האמנות העכשווית של מוזיאון תל אביב לפני כשנה וחצי, היתה להפוך את המוזיאון למקום בו “קורים הדברים”, כח משיכה ליצירה חדשנית ולקהל שבא בעקבותיה.

מטרה שאפתנית: האם החדשני, הרדיקלי, פורץ הגבולות, החתרני יכול להווצר בתוך היכל הקודש הלבן? האם מה שצומח באופן טיבעי מהשוליים הרעבים ומחללים תעשייתים של נדל”ן זול, חסר כבלים כביכול, יכול להתקיים בתוך המוסד השמרני, הנתון להשפעת כוחות פוליטים וכלכליים, מבלי שיאבד את העיקר שבו – כלומר מבלי שיהפוך למוסדי בעצמו?

לתערוכה "אוסף לאומי” של התנועה הציבורית יש את הפוטנציאל הנכון: חומרי הגלם איתם עובדת הסדנה הוא מוסדות וטקסים לאומיים ודרכי ההבעה שלה הן דרך “הפרעה” לסדר ולטקסים המאפיינים אותם. המקום היחידי בו היא יכולה להתקיים הוא בתוך המוסד אותו היא חוקרת , ובמקרה זה המוזיאון.

Public_Movement_photo_by_Kfir_Bolotin_01
צילום: יח"צ

 “תנועה ציבורית היא גוף מחקר ופעולה  שהקימו עומר קריגר ודנה יהלומי ב־2006, ויהלומי עומדת בראשו מאז 2011. חברי התנועה יוזמים ויוצרים פעולות במרחב הציבורי המפגישות בין אמנות לפוליטיקה ומערבות את הציבור. התנועה לומדת ומייצרת כוריאוגרפיות טקסיות (פומביות או סמויות) ובוחנת את האפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצת אנשים שפועלת יחד.”

או במילים אחרות, אין זו תערוכה במובן המקובל: זהו פרפורמנס מתמשך (שישה שבועות, כמשך תערוכה), שנוצר בעקבות תחקיר ממושך (3 שנים, לדברי יהלומי), לימוד המבנה  וזהוי המתודות והטקסים שמפעילים אותו, והקשרים בינהם ובין מוסד המדינה.

התערוכה הנוכחית מתקיימת תשע שנים לאחר פעולתה הראשונה של תנועה ציבורית: הנחת זר פרחים לבנים על מדרגות רוטשילד 16 – מיקומו הקודם של המוזיאון, שארח בית כתליו את הפרופרמנס הפוליטי האולטימטיבי – הכרזת המדינה והקראת מגילת העצמאות.

התערוכה נפתחת  בפעולה בה נפגע קודש הקודשים של המוזיאון: תמונה מוסרת מהקיר במעמד טיקסי ומועברת לאולם שבו מוצג שיחזור כמעט נאמן לאולם בו התקיים טקס הכרזת המדינה. הפעולה בתערוכה הנוכחית אינה שיחזור הטקס הפוליטי עצמו, אלא של מוזיאון הנצחה של הטקס הפוליטי (כולל "המדריך" שנותן את הרקע ההיסטורי). זהו העתק של העתק, ודווקא התמונות התלויות סביב החדר הן הדבר האמיתי – בניגוד לרפרודוקציות שנמצאות כיום בחדר ההנצחה ברוטשילד.

הצופים בפרפורמנס (סליחה: בתערוכה הפרפורמטיבית) מובלים ע”י “סוכני הסדנא הציבורית” בחללים השונים של המוזיאון, מאולמות תצוגה בעלי חזות סטרילית (שגם בהם נחשפים ממצאים סמויים), עוברים דרך חללים שבדרך כלל סגורים בפני המבקרים: חדרי מדרגות אחוריים, מחסנים ומשרדים.

זהו פרפורמנס של טקסיות וסדר: המציגים לבושים במדים לבנים פסאודו-צבאיים ומנהלים טקסים, נאומים קצרים, וכוריאוגרפיות מתוזמרות היטב, כשחיי המוזיאון היומיומיים נמשכים סביבם. דרך הטקסים השונים מוצגים תוצאות המחקר של "התנועה הציבורית", ובינהם עולה כחוט השני השאלה: מהו הריטואל שמתרחש במוזיאון כשמתקרב אסון שעשוי להחריב אותו? מה קורה ליצירות האמנות (ובמקרה של פרפורמנס, היצירות הן הגוף עצמו) כשמבנה המוזיאון קורס?

בסוף מסלול הפרופרמנס, שנפתח כאמור בטקס הכרזת המדינה (ארוע הפתיחה של המדינה), מוצב העתק של ציור של הובר רובר, שצויר סמוך לפתיחה המחודשת של מוסד אחר – הגרנד גאלרי בלובר. לקראת יום השיא של המוזיאון הראשון, הפתיחה הגדולה, הובר מתאר את הלובר בהריסות.

 Louvre-peinture-francaise-p1020324 1796 ,Imaginary View of the Grande Gallery of the Louvre in Ruins, Hubert Robert

 

 

תערוכת הפרפורמנס מופעלת החל ב-28.10.2015 למשך שישיה שבועות. בשל אופיה המיוחד הביקור בה מתקיים בקבוצות של עד 25 איש. מומלץ להרשם מראש, דמי הרישום כלולים בכרטיס הכניסה למוזיאון.

לוח זמנים ופרטי הרשמה.

 

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.