עשה לך חונך

מה ההבדל בין מחנכת לחונכת ומדוע האחריות על הלמידה צריכה לעבור לידי התלמידים עצמם

מחנך

כמו מנהל, מפקד, מאמן – המחנך לוקח אחריות על הילדים שתחת פיקודו. יש לו יעדים, מטרות, תכנים שהוא צריך להעביר ותוצרים שהוא צריך לדאוג שיסופקו על ידי הכפופים לו. יש ביניהם היררכיה ברורה: המחנך נמצא למעלה והתלמיד הרחק מתחתיו.

מחנכים רגישים ומנוסים ידעו להציב מטרות ברות ביצוע, המותאמות ליכולות של התלמידים. הצלחתם לבצע את המטלות ולהגיע ליעדים תחזק את ביטחונם העצמי ותיתן להם תחושת מסוגלות. מחנכים פחות טובים יציבו יעדים קשים או קלים מדי, ואז נהיה בבעיה: מצד אחד תסכול וחוסר-אונים, ומצד שני שיעמום והרגשה של ביזבוז זמן.

בכל מקרה – האחריות על הלמידה מוטלת על המחנך. אם התלמידים אינם לומדים, יישמעו נגדו משפטים כגון "הוא מורה גרוע", "היא לא מצליחה להשתלט על הכיתה". כשקבוצת כדורגל מפסידה ומפסידה ללא הרף, האצבע המאשימה מופנית אל המאמן. כשעסק לא מצליח מפטרים את המנהל. כשחיילים כושלים בקרב מחליפים את המפקד.

חונך

כמו תומך, בורר, עורך – החונך בודק מהם היעדים שהאדם שבטיפולו הציב לעצמו, ובודק מה הוא יכול לעשות כדי לעזור לו להתקדם לעבר מימושם. המטרות הן של הנחנך עצמו. הוא הציב אותן, הוא אחראי למימושן, והוא גם יישא בתוצאות של הצלחת התהליך או אי-הצלחתו. הנחנך מרגיש שהוא זקוק לעזרה ולכן הוא בוחר לשתף אדם נוסף שיצעד איתו בדרכו.

תומכת-לידה רגישה תסייע ליולדת לממש את תוכנית הלידה שלה, אך לעולם לא תוכל לקחת ממנה את האחריות על מעשה הלידה עצמו; בורר טוב יסייע לשני צדדים חלוקים להגיע לפתרון שיהיה מקובל על שניהם וייתן ביטוי מקסימלי לשאיפות של כל צד, אך בסופו של דבר רצונם הטוב ונכונותם לקיים את הצעת הפשרה שלו הם שיקבעו את התוצאה; עורך מנוסה יעזור לסופר לחדד את כתיבתו ולדייק בניסוחיו, אך ההחלטה הסופית לגבי הנוסח שיצא לאור היא תמיד של המחבר עצמו.

כך גם חונך טוב ידע לעזור לנחנך שלו לקדם את מטרותיו, אך עליו לעשות זאת תוך שהוא לוקח בחשבון שהאחראי האמיתי על מה שיקרה או לא יקרה הוא הנחנך עצמו. ההיררכיה כאן שונה: החונך עומד לצידו של הנחנך, כתף אל כתף. אומנם הוא מבוגר או מנוסה יותר, אך הוא אינו עומד מעליו.

mentor

(Photo by Annie Spratt on Unsplash)

רוצים שהבלוג יהפוך לספר? לחצו כאן ותמכו בפרויקט שלי בהדסטארט – רק אם המימון יושלם ב-100% הספר יצא לאור

האם אפשר לסמוך על ילדים שיציבו לעצמם מטרות ויעדים?

האם ילדים מסוגלים להבין מה טוב בשבילם? אני חושבת שכן. השאלה הקשה יותר היא האם אנחנו מסוגלים לקבל את המטרות ואת היעדים שלהם כלגיטימיים. האם נעז לסמוך עליהם ולתת בהם אמון? האם נאפשר להם גם להיכשל ולעשות טעויות?

מערכת החינוך השמרנית מציבה באופן שרירותי מחנך X בכיתה Y ונותנת בידיו רשימה שמית של 40 תלמידים. זו משימה בלתי אפשרית אפילו למסור שבמחנכים. בבתי ספר שבהם לכל תלמיד יש חונך, החונך מלווה 15-8 נחנכים. כך משתפרים הסיכויים שלו להגיע להיכרות קרובה ואינטימית איתם, וכתוצאה מכך מקודמת באופן משמעותי היכולת שלו לתמוך בהם במסע החינוכי והלימודי שלהם.

במשך שנים אני נרגשת לראות את בוגרי ביה"ס הדמוקרטי שבו לומדים ילדיי מגיעים בימי שישי מהצבא או מהאוניברסיטה, מתחבקים, מתגעגעים, יושבים על הדשא או על הספסל לשיחות אישיות עם החונכים הישנים שלהם. כמו שהם לא מפסיקים לבוא הביתה להורים, כך סיום ביה"ס לא גורם להם להפסיק לרצות להיפגש עם החונך. כי כשהליווי שקיבלת בצעירותך הוא כל כך משמעותי, קיבלת מתנה יקרה לכל החיים.

רוצים שהבלוג יהפוך לספר? לחצו כאן ותמכו בפרויקט שלי בהדסטארט – רק אם המימון יושלם ב-100% הספר יצא לאור

9יום אחרון

ענת שפירא-לביא
כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה, מדרש עשרת הדיברות ו-להתחיל לרוץ. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (momisrunning.com)