רשימות והרהורים על מלחמה וגברים ונשים, ספטמבר 2017 בעבודה על המחזה ״ליזיסטרה 2000״.
היום היתה חזרה על הסצנות של מאדאם שרמוטוס. מאדאם שרמוטוס היא זונה שמגוייסת לשורות הנשים השובתות מינית ותורמת מנסיונה ומאמנת אותן להשיג את מבוקשן מהגברים, לשמור על החיים. יש לה לשרמוטוס כמה משפטים מאוד חזקים. אחד מהם הוא:
״כמו שלמדנו הגברים מתחלקים לשני סוגים. אלה שעושים את זה (סקס) ואלה שמדברים על זה. בדרך כלל, אלה שעושים את זה, לא מדברים על זה, ואלה שמדברים על זה, לא עושים את זה.
ויש את אלה שלא מדברים על זה ולעומת זאת גם לא עושים את זה מי יודע מה… אז הם הולכים להרוג. הקרבה אל המוות מרגשת אותם. ככה הם מפצים את עצמם על זה שסוד יצירת החיים נמנע מהם וניתן לנשים.״ (מאדאם שרמוטוס "ליזיסטרטה 2000" מאת ענת גוב).
לא הגיוני? האפשרות שהאנרגיה הזו של התשוקה למין זו אותה אנרגיה של לחימה, של אלימות, שאם היא לא מתפרקת, היא מנותבת למלחמה אצל גברים מסוימים וכך הם מפצים את עצמם. הם מפצים את עצמם גם על זה שהם לא יכולים ללדת ובמקום זה מרביצים או יוצאים להלחם ולהרוג, זה מרגיש כל כך הגיוני לאור כל מה שמתרחש גם היום בעולם.
כל הנטייה הגברית למשחקים ולמשחקי מלחמה (ומדפי הצעצועים של הבנים..) והמיליטנטיות הגברית והמפקדים והמצביאים והגנרלים והכיבושים ההיסטוריים ורצח עמים שלמים וחיילים על חיילים על חיילים על חיילים…. גברים רוצים לכבוש, רוצים להלחם. למה? כי זה בטבע הזכרי. המלחמה על האישה, על הזיווג.
צילום: שי זיו
האם מלחמות הן מיותרות?
המשך מחשבות על טיבן של מלחמות. האם אפשר להפסיק אותן? איך? האם שביתות מין של נשים כמו השביתה שהנהיגה הדמות המיתולוגית של אוריפידס ליזיסטרטה בהצלחה ובהשראתה הונהגו שביתות המין בליבריה (2003) ובקולומביה(2006) ובקניה (2009) ובפיליפינים(2011) שכולן הסתיימו בהצלחה. האם החלטה כזו חזקה של נשים יכולה באמת להפוך את הטבע?
הרי אם בעיני יש צד שצודק יותר, יש מי שבעיניו שהצד השני צודק יותר.
צדק מול צדק
מוליד רובה מול תותח,
מוליד רצח מול רצח
ויגון מול יגון,
שמוליד שנאה מול שנאה
וחוזר חלילה.
האם יכול להיות דבר כזה "סוף למלחמות"?
אני רוצה להאמין שכן. ושזה תלוי בנשים לגמרי. לנשים יש נטייה וכוח שמוליד ושומר חיים. זה רק עניין של זמן עד שנשים אויבות יפסיקו לשנוא (כמו נשות אתונה וספרטה של אוריפידס וגוב) ויתאחדו לדרוש את החיים על פני המוות. כמו נשים עושות שלום – نساء يصنعن السلام – Women Wage Peace
חנוך לוין ואחרים
העבודה על ליזיסטרטה 2000 החזירה אותי אל המחזות הראשונים של חנוך לוין, אל הצעקה הפרובוקטיבית שלו שהיתה אז קשה לעיכול נגד המלחמה. חזרתי לקרוא את ״את ואני והמלחמה הבאה״ ואת ״קטשופ״ וזה כל כך מוזר שהיום על אף שהטקסטים עדיין חזקים ונותנים בוקס בבטן, אני לא חושבת שיהיה קשה למישהו לשבת בקהל ולצפות בהם. אבל אולי אני טועה.
אולי רק נדמה שנעשנו קהי חושים. שנים של טלוויזיה ופייסבוק מביאים את הדם וההרג ישר לפנים. אנחנו מקבלים בחילה וצופים, בוכים וממשיכים לצפות… אולי לא התמכרנו למכות, למוות, לדרמה, לטרגדיה, אולי רק נדמה שאנחנו נהנים מכל אלה, הרי זה לא הגיוני ממילא. ואולי אנחנו כן נהנים, לקרוא חדשות עם יד בתחתונים, ללחוץ לייק עם אימוג׳י בוכה לפוסט של הילד המוכה, ומיד לייק עם אימוג׳י חה חה לתמונה של התינוקת השמחה. אולי ככה חיינו כסדר טבע חולפים מדמעה לצחוק כמו חוק. כי מי רוצה לשקוע בעצב עמוק?
היה זה בגיל שלוש/חנוך לוין – מלכת המבטיה
גם חנוך וגם אוריפידס שהמציא את ליזיסטרטה (מחסלת המלחמות) ב400 לפנה״ס הרגישו שהמלחמות חסרות תוחלת ולעגו לתרבות הלחימה בתעוזה רבה. גם ענת גוב כותבת על כך. היתה לה יכולת נדירה לכתוב בהומור על הדברים האלה מנקודת מבט נשית בלתי מתפשרת.
מעניין שגם לוין כתב על הסוג השלישי הזה של הגברים שחולמים מינית על האישה האולטימטיבית שלעולם לא תהיה שלהם. הגברים של חנוך לא הצליחו להלחם ולהשיג אותה. גם הוא וגם אוריפידס שוררו על תחת של אישה ללא הפסק ועל היצר הגברי להלחם. גם ענת גוב העניקה מונולוג על תחת לדמות של זיינידס… שירה של ממש. שלושתם כתבו על התשוקה הבלתי נשלטת של גברים לתחת הנשי (אצל אוריפידס גם לגברי, אחרי הכל ביוון של אז, היה מכל וכל). שלושתם בכוונה תחילה הציגו את היצר הזה על הבמה כגיחוך על המין הגברי. אבל אנחנו צוחקים וצוחקות והמלחמות נמשכות.
גם זורבה היווני עבר שינוי
לא מזמן יצא לי לראות את הסרט ״זורבה היווני״ וזורבה הוא אדם עליז, אוהב אדם, שחי את הרגע אבל בעברו היה זורבה לוחם עז ואכזר שרצח ואנס ובזז את אויבי יוון למען המולדת, עד שיום אחד הבין כמה זה אדיוטי:
I have done things for my country that would make your hair stand. I have killed, burned villages, raped women. And why? Because they were Turks or Bulgarians. That's the rotten damm fool I was.
Now I look at a man, any man, and I say, "He is good. He is bad." What do I care if he's Greek or Turk? As I get older, I swear by the bread I eat, I even stop asking that. Good or bad, what is the difference? They all end up the same way…food for worms.
ענת גוב, חנוך לוין, אוריפידס וניקוס קאזאנצאקיס שכתב את זורבה היווני כולם אינם בין החיים עוד… יוצרים נדירים ואמיצים שכתבו בהומור על היצרים שמנהלים את עולמנו. הם גורמים לנו לצחוק אבל גם לחשוב איפה אנחנו חיים, האם יש לנו, נשים וגברים, כוח לעשות את החיים טובים יותר? ועוד תהיה אישית קטנה, איפה בנמצא יש עוד משוררים גדולים כאלה?
בצער לא רב, ביגון לא קודר
[youtube l10PexQ5f7o nolink]
(״בצער לא רב, ביגון לא קודר״ מתוך ״קטשופ״ של חנוך לוין)
