לא לכאב הפיסי, לא יכול היה להתגבר האדם,
גם לא לכאב שנובע מתוך מכה שאליו כוונה בכוונה,
אבל מה יעשה הוא האדם, כאשר אמו מולדיתו, בו פגעה?
שאפילו השאירה אחרי לכתה, מכתב המאשר שהוא היה ילד נורא?
ולא יעזרו המחשבות, ולא יעזרו ההצתדקויות, וכאילו על הפצע עוד מלח לזרות, יגלה האדם, כי אחיותיו ואחיו במכוון מתוך רוע כיוונו, את אמו מולידתו, שאת אדם פשוט ברגע שהלכה, תשאיר לנצח, פגעיה שאדם שהיה ילד, והיום הוא איש חבול ובנפשו מוכה, אבל צריך הוא לחייך כאילו הכל בסדר, למרות שבעצם הכל לא יכול להיות בסדר, אפילו אם הוא רוצה להיות בסדר, כי צביעות ושינאת חינם, של אחיות צבועות, למרות שאסור היה שתככה חושי אימו, היא מכה נוראה, עימה מסתבר שאי אפשר להתמודד, ולבטח אם האדם חיי את טירוף החיים וקשייהם, במרחקים מאמו וממולדתו, והאם והאחיות, דברי זימה מטפטפות, אבל עוד מצפות שיהיו חיים נורמליים, האם הזכרון גם בגיל צעיר כל כך סלקטיבי? כל כך מעוות מהלך סביר של משפחה? או שזה בעצם מהות החיים, להתמודד ללא הפסקה, עם כאב גדול, מידי יום ושעה שעה, עם כל הסובב, את האדם, מרגע הולדתו? אבל מילא להתמודד עם חברה דו פרצוית, שפניה האמיתיים ניראיים, מתוך מראת הפוליטיקאים ויתר המקושרים העשירים והמאד מושחתים, שיחד הם קבוצה של חיות אדם נוראיים, הם והמוסדות שנוצרו ברבבות השנים, כדי להנציח את רעות חיית האדם, אבל מה לעשות כאשר אותו האדם נאלץ גם להתמודד עם אימו מולידתו? על זה נאמר, עם הכל כבר התמודדנו, עם הכל נוכל להתמודד, גם עם שלטון רקוב, וגם עם אנשי שררה, תאבי בצע וכוח ללא שום חמלה, אבל כאשר יש והאדם צריך להתמודד, עם בעיות בתוך המשפחה? כל שהוא צריך זה לזכור שהוא חייב להיות אדם. במסע החיים, אליו הוא מגיע, שלא מתוך בחירה, יש המון יופי, ולא תמיד ניתן לראות זאת במיוחד, כאשר בעיות היום יום, ניצבות בפניו, אז הנה ראש השנה שוב הגיע עם עונת החגים שהיא מאד יכולה להיות עצובה, אבל ביד האדם לעשות שהיא תהייה מאד שמחה. גם אם הוא באופן הכי קיצוני, נאלץ לחיות לבד. הרי יש בכל מקרה ובכל מצב, גם את היכולת למצוא את התקווה, שיום יבוא, ואפילו האדם שנפגע מאלו שהיו אמורים להיות מגיניו… כמו בני משפחה… או כאלו שהוא חשב שהם חבריו… והוא מצא כי הם בעצם היו מהרסיו. אבל הנה השמש שוב מחר תזרח ממעל, שוב יבוא לו יום חדש, שוב יבוא יום עם סיכוי, למשהו טוב שיכול להיות עבורך האדם, שכרגע עצוב, אבל מחר? יש סיכוי ששיר חדש יעשה לו את המשך החיים לנפלא. מוזרות ונפלאות הן דרכי האדם, במיוחד בעולם בו האדם שוכח והופך להיות חיית האדם, אז מהו כאב לעומת אכזבה מאם? אכן נשמע קשה אבל לא באמת משהו שצריך לקחת אותו נורא. מה גם שזה עושה קצת בלבול מחשבתי אצל אלו שהחשירו את פני האדם, וזה נכון לגבי כל התמודדות מול חיות האדם, ובכלל עדיף למצוא את אלו שהם סתם בני אדם. דיון שיכול להיות מעניין ומרתק, ובסופו, כל אחד יסיק את שהוא רוצה, ואני…. מסיק שמכל דבר כואב, כוחינו רק גובר, ומביא תמיד עימו את התקווה והסיכוי שמשהו טוב יבוא, ויעשה לכולנו שנזכה לשנה טובה.