מהותו של חוק לשון הרע

התיקון לחוק לשון הרע עלול להפוך את מדינת ישראל למדינת צנזורה שבה הכל יהיה ממודר וחשאי

בחורה עם מחשב נייד

כפי שציין הפרשן המשפטי של קול ישראל משה נגבי ב16 בנובמבר 1965 כאשר חוקק חוק לשון הרע התקשורת שבתה.

כלומר: שום עיתון לא הודפס והיות ולא הייתה טלוויזיה האזרח הקטן נאלץ לשמוע את החדשות מהרדיו.

העילה לשביתה לא הייתה מחאת צנזורה אלא ניסיון ההשתקה של הממסד השלטוני את פני התקשורת בישראל .

אחת הדוגמאות הטובות לכך הינה פרשת קצב .

רבים תוהים איך עיתונאים רבים כאילנה דיין,שלום ירושלמי, שלי יחימוביץ ידעו על מעללי קצב והעזו לשתוק.

הסיבה לכך הינה ההימנעות מתביעת דיבה והיה ואותה מתלוננת הייתה מסרבת להעיד בבית-המשפט.

את המחיר הכבד שלמו בצוותא העיתונאים שלא דווחו והנשים שאותן כביכול אנס קצב.

אם יאושר התיקון לחוק זה ייפסקו התחקירים העיתונאיים כנגד אנשי ציבור מעלי הרם והשררה , וזאת מאחר שעיתונאים ומול"ים לא ירצו להיות חשופים לתביעות דיבה .

דבר זה יפגע בציבור עצמו אשר לא יקבל מידע אודות הפוליטיקאים להם הוא אמור להצביע בבחירות ,וכן בקורבנותיהם של אותם אישי ציבור.

מתברר שהתיקון לחוק לשון הרע הוא עוד חלק בשרשרת של יוזמות שמטרתן למנוע מהציבור הרחב מידע אודות חשדות הנחקרים במשטרה.

בעשור האחרון הרחיבה המשטרה את השימוש הגורף בצו איסור הפרסום ,וכן ועדת החוקה אשרה את התיקון לחוק האסור לפרסם פרטיו של חשוד ביומיים הראשונים לחקירתו.

אני מסכים שלפעמים התקשורת עושה עוול לאנשים (כמו גם המשטרה והפרקליטות) ולכן צריך לאמץ את העיקרון האמריקני לפיו על העיתונאי להוכיח שעשה הכל על-מנת להגיע לאמת.

עדיין לא החלטתי מה אעשה אם התיקון הנורא הזה יעבור : הדבר נע בין פרישה מכתיבה ,לכתיבה בנושאים שאינם פוליטיים או בטחוניים .