הבוקר התחיל כרגיל בלי ייחודיות הבכיות הרגילות, הסירוב להתלבש, אותי זה כבר לא מרגש! אולם הפעם הבכי לא הפסיק ונעשה היסטרי ומציק. חשבתי שהגברת הקטנה למדה שיטה חדשה איך להוציא אותי מדעתי ואיך לנסות לגרום לי להרגיש אשמה על ה"כפייה" שלי עלייה להתלבש.
אמש היא בכתה בכי קורע לב על שטות כלשהי וחשבתי שהבוקר היא ממשיכה באותה צורה, ניסיתי להתעלם, זה לא עזר, ניסיתי לכעוס, שלחתי אותה לחדר להירגע ולחזור, אך היא המשיכה ליילל ולצרוח עד שבעלי בא אליה וגילה שהפעם טעיתי הפעם צעקות ה"זאב, זאב" היו מוצדקות נראה היה כאילו חלק מהאוזן על יד העגיל קצת התקלף.
בתחילה חשבתי שזה גוש של לכלוך, אינפקציה, אבל אז נדבקתי מאווירת הלחץ ששררה בבית והרגשתי איך תחושת האשמה מחלחלת לתוכי והדמיון משתולל. ראיתי בעיני איך הרופאה מסתכלת עלי במבט מאשים ותוהה איזו מן אמא אני אם פצעתי כך את אוזנה של ביתי? בתוך תוכי כבר התגוננתי בפניה, התנצלתי ונתתי הסברים. ניסיתי לגרום לה להבין שהילדה השתוללה תוך כדי ההתלבשות ולכן מיהרתי להוריד לה את הבגדים ושממש, אבל ממש לא התכוונתי לפגוע בה חס וחלילה.
אך הביקורת העצמית המופרזת שלי השתלטה ועוד איך השתלטה. השופט הפנימי שבתוכי לא הסכים לוותר, לא חנן אותי במבט ולא הסכים להתפשר. את אות הקלון והאשמה הוא הטביע בפני ולא מצאתי דרך להתמודד מולו ומול הביקורת הקשה שהטיח בי.
עליתי לחדר לבכות מתוך חרדה ואשמה עצומה, מתוך הרגשה שעשיתי דבר נורא וחשש שהנזק שנוצר אינו הפיך, לא הצלחתי להתנחם אפילו כשבעלי עלה כדי להרגיע אותי.
התחושה הזו המשיכה להוביל אותי לאורך כל הדרך עד שהגעתי לרופאה ונרגעתי. לא חתך, לא קרע וברור שלא נזק בלתי הפיך רק אינפקציה פשוטה, רגישות לעגיל ומה שנראה כמו גוש של בשר היה אך ורק לכלוך.
ההשערה הראשונית שלי נקבעה
וכבר לא הרגשתי אמא נוראה.
עכשיו כשנרגעתי והכל עבר,
עכשיו כשאת המתח והלחץ משהו מתוק שבר,
עכשיו נשאר לדאוג ולהילחץ מהדברים הרגילים
מלקנות ביומיים הקרובים עגילים
כאלה שיתאימו לאוזן הרגישה
ולא יגרמו לבהלה ולהרגשה קשה.
☺☺☺☺☺☺☺☺☺☺☺