כשהייתי קטנה היתה ליד הבית מדרכה צרה צרה.
אמא אמרה שאפשר ללכת בה רק אחת אחרי השניה. בטור.
אז ככה הלכנו.
היא היתה הולכת בראש ומושיטה את היד אחורה ואני הייתי הולכת אחריה ותופסת את היד שלה.
היה שלב שרציתי להגיד לה שהיא כבר לא צריכה להושיט לי את היד כי אני כבר ילדה גדולה אבל חשבתי שאולי היא תעלב.
אז המשכתי להחזיק לה את היד.
שאלתי אותה אם יש מישהו שיכול ללכת במדרכה הצרה אחד ליד השני.
לא בטור.
היא אמרה שלא.
"אולי רק נמלים" התעקשתי והיא אמרה שאולי. רק נמלים.
אמא לא אהבה את המדרכה הזאת.
כנראה בגלל שהיא היתה צרה.
היא פחדה שבטעות אאבד שיווי משקל או שאתפתה ללכת בכביש וזה מסוכן.
היא גם פחדה שאני אפול.
אני דווקא אהבתי את המדרכה הצרה.
אהבתי ללכת בטור כי למרות שהחזקתי לאמא את היד זה היה שונה ללכת אחריה ולא לידה.
הייתי לבד במקום שלי בטור והרגשתי גדולה. לא היה אף אחד לידי.
זה היה קצת כמו רכבת.
קרון אחד אחרי השני.
אבל ידעתי שאם הקרונות יפרדו יקרה אסון.
אז המשכתי להחזיק לה את היד למרות שהייתי כבר גדולה.
היום הלכתי במדרכה הצרה.
לבד.
לא היה אף אחד שיילך לפניי בטור.
דמיינתי שאמא הולכת לפניי ולמרות שאני כבר גדולה רציתי שהיא תחזיק לי את היד.
לא כל כך ידעתי איך הולכים במדרכה הצרה בלי אמא.
בסוף הדרך ראיתי כמה נמלים מטיילות.
הן באמת הלכו אחת ליד השניה. לא בטור.
צדקתי.
