בילדותי גדלתי בסביבה אנלוגית. סביבה של ניירת.
קראתי את האנציקלופדיה העברית. עלעלתי באטלס. הגשתי עבודות בנייר, עטופות בשמר-דף (כשהשקעתי…) או סתם ככה מהודקות בשדכן.
40 שנה קדימה.
הילדים שלי לומרים במערכת חינוך בעיר שנחשבת ה cutting edge של החינוך בישראל.
אני מקבלת השכם וערב בקשות מהילדים, "אמא, צריך להדפיס את העבודה הזאת דחוף!"
או: "אבל אסור להגיש בקובץ דיגיטל, צריך רק מודפס!!"
עוד מילוי דיו הלך. נו, חינוך זה דבר יקר.
ואנחנו מדפיסים.
עבודות. אישורים. עבודות, מטלות, פרוייקטים. מדפיסים. מדפיסים. מכינים ככה מצגת עמוסה, או קובץ וורד ארוך ו…הופ למדפסת! כמה ש HP אוהבים אותנו!
את עבודת השורשים כבר לא יכולת להדפיס בבית, זה היה מכלה להערכתי 10 ערכות דיו כמו כלום. אז הלכתי לאופיס דיפו עם הקובץ הדיגיטלי להדפיססססס.
סיפור של סביב 100 ש"ח.
וככה אנחנו מדפיסים את עצמנו לדעת. כל שנה.
תודה למערכת החינוך שמחנכת לשמור על הסביבה, שתישאר ירוקה ובאותה נשימה מכריחה אותנו ואת ילדינו הדיגיטליים לחזור לעולם האנלוגי בו מדפיסים הכל.
בלית ברירה קניתי מדפסת חזקה שתעמוד בעומס ההדפסות. אציין שהיא משמשת רק את הילדים כי אני ונייר לא חברים טובים.
שני תלמידים, המון עבודות, תעשו חישוב לבד כמה נייר ודיו צריך כדי לספק את המפלצת! כל שנה!
פסגת הקידמה
היום זה שבר שיא, כאשר קיבלתי הודעה מבית הספר שביום ו' יש לימוד מקוון בו ילמדו התלמידים מהבית! נהדר. אבל …
מה אתם חושבים צריך לעשות כדי שזה יקרה? נכון, להדפיס את אישור ההורים בקובץ המצורף ולשלוח אותו חתום עם הילד!
לקידמה, מערכת החינוך ישראל 2015, הידד!
