נתחיל עם ספר חדש, "מה יש לקוף לומר בשבת בבוקר?:סיפורי חיות ואנשים" בהוצאת פרדס. הספר מורכב מארבעים ואחד סיפורים קצרים וקצרים פחות. כתב אותם מושי בן אליעזר אוהב ומגדל חיות מילדות. ספר קטן למראה ובו שילוב מעניין של טקסטים מלאי הומור כמו הסיפור הפותח של הספר, על האווזה שבוחרת לה את השועלה לפסיכולוגית, ואחרי שהטיפול הצליחה והאווזה מחליטה לסיים את ההתקשרות ומאחר והן אינן כבולות יותר בקשרי מטפל-מטופל היא נהפכת להיות ארוחת הערב. או הסיפור על האורנג-אוטן, בבון והשימפנזה הצופות במשחק כדורגל בין לאומי, אי אפשר שלא לחייך, אי אפשר לא צחקק ואולי אפילו לצקצק קצת בלשון. אך בין הטקסטים ההומוריסטים הללו משולבים טקסטים שתפקידם פשוט להעיר את החברה הישראלית של היום, לנער אותנו ולצעוק "תסתכלו עליהם ותראו אותנו" החל מהסיפור על "מר חזיר בכביש" המראה את ההתנהגות החזירית של בני האדם על הכביש או הבואש שמשאיר את הצואה של הכלב שלו באמצע המדרכה ומצפצף על כולם ועד אחד הטקסטים החזקים בספר "אל תשליכנו לעת זקנה" על חייהם של החיות הזקנות והנשכחות שמסתיים במשפט " בשביל זה הקימו את הדיור המוגן. כדי שהם יהיו מוגנים מפני הצורך לדאוג לנו בשיבתנו" (עמ' 126).
בתמונה: הניסיון שלי להחליט איזה סיפור אני הכי אוהבת, זה לא הצליח.
נמשיך בשני ספרים מילדותי. ספרים שקראתי כאשר הייתי נערה צעירה, סביב גיל 14 שהולכים איתי מאז ועד היום. הרבה ספרים אני קוראת ומעבירה הלאה או שואלת מן הספרייה, אבל לספרים הללו מקום של כבוד בביתי. אחת לכמה שנים אני מושיטה את היד, מורידה אותם מהמדף וקוראת בהם שוב וכל פעם מחדש הם מפתיעים אותי, כל פעם אני מגלה בהם משהו שלא ראיתי שם קודם.
הראשון הוא "מר ורטיגו" של פול אוסטר פורסם בשנת 1994. בקצרה: זהו סיפורו של ילד מסנט לואיס, וולט (שלאחר מכן נקרא "וולט נער-הפלא") והוא רק בן 9 וכבר גילה את רוע האדם, הוא פוגש איש מסתורי בשם "מאסטר יהודי", אשר לוקח אותו תחת חסותו ובדרכים לא קונבנציונליות הגובלות בהתעללות מלמד אותו לעוף – פשוטו כמשמעו. לאחר שמאסטר יהודי לימד אותו לעוף, ההם נוסעים ברחבי ארצות הברית של המאה ה20 להופעות בהן וולט מרחף באוויר ומבצע פעלולי תעופה שונים.
אוסטר נהפך עם השנים לאחד הסופרים האהובים עלי ואני קוראת בשקיקה כל ספר שלו. כשקראתי אותו בפעם הראשונה דמיינתי גם אותי כנערה צעירה שנאספת על ידי אדם מסתורי המגלה בי כוחות חבויים, מראה לי עולם והופך אותי לעשירה. בפעם השנייה שקראתי את הספר, הייתי סטודנטית צעירה וביקשתי אתנחתא קלה מהלימודים לבחינות. הפעם, כשהכסף קצת לוחץ וכל שקל צריך להיות מחושב, ראיתי בספר את הצד האפל יותר של ההצלחה, הקושי הפיזי, העייפות הנפשית, הסכנות שתמונות בדרכים ובפעם האחרונה שקראתי את הספר, לפני כשנתיים, גיליתי בו דבר שלא שמתי לב אליו לפני כן, מערכת היחסים בין המאסטר היהודי לשכנה שלו. מערכת יחסים שעד כה לא הייתי מודעת בכלל לקיומה. והיום, לפני שהתפניתי לכתוב על הספר, חקרתי עליו קצת וגיליתי שישנה סברה כי הספר נכתב בהשראת פיליפ פטי הצרפתי שבשנות ה-70 הילך על חבל בין מגדלי התאומים, סרט חובה ועדיף על מסך ענק!. כך שאפילו היום הספר "מר ורטיגו" ממשיך להפתיע אותי ולחדש לי.
הספר השני שמלווה אותי מהרגע שהספרנית של ילדותי המליצה עליו הוא "האלכימאי" של פאולו קואלו, הודפס ב1988. הספר מגולל את סיפורו של הנער סנטיאגו, רועה צאן החולם על אוצר הטמון על יד הפירמידות במצרים. הוא מחליט לעזוב את העדר, שדות המרעה והעולם שהכיר עד כה וללכת בעקבות החלום. כבכול מסע, בדרך הוא פוגש המון אנשים ונקלע למצבים שונים ומשונים שעוזרים לו לבסוף להגיע אל ייעודו. בסופו של דבר הוא מגלה, שהאוצר נמצא בדיוק הנקודה בה הוא התחיל את המסע, לפעמים מה שחשוב באמת זה הדרך. הספר בעיניי מעורר השראה. לארוך כול הסיפור סנטיאגו מתואר פשוט כ"נער", אך הנער הצעיר שהתחיל את המסע מסיים אותו בוגר, אחראי ומאוהב. בפרק האחרון של הספר כאשר הוא חוזר לנקודה בה התחיל את המסע ומנהל מן שיחה בליבו עם המכשף וכועס על כך שלא סיפר לו מההתחלה שעליו לחזור אחורה לא ללכת קדימה, הרוח עונה לו " אילו ספרתי לך, לא היית רואה את הפרמידות. הן יפות מאוד, נכון?". זה לא מה שהרווחת, לא מה שהשגת, אלא הדרך שחשובה. מוטו שמלווה אותי מאז.
