מדכאים אותנו

בחורה עם מחשב נייד

\\
אז עכשיו מתברר שגורם כזה או אחר בשב"ס התריע על כוונתו של בן זיגייר להתאבד. וואו… תנו לי רגע להיות מופתע. במדינתנו המופרעת, מעניין כמה זמן יחזיק הסיפור של בן זיגייר. עוד יומיים? עוד שבוע? התשובה ברורה. כמו שלא ידענו עליו עד לפני מספר ימים, כך לא נדע עליו יותר בעוד מספר ימים. לכל היותר, מספר שבועות. הוא יעלם. נקודה. הוא נעלם פעם אחת והוא יעלם פעם שניה. בואו לא נשלה את עצמנו. צדק לא יעשה כאן, האחראים לא יתנו את הדין (אולי איזה ש"ג יחטוף, ככה בשביל הכיף), המשפחה ההרוסה לא תתאושש פתאום, התקווה שמקרים דומים לא יקרו תתבדה, והכי חשוב – אנחנו, תושבות ותושבי המדינה, נשוב להדחיק.

אנחנו נשוב להדחיק, כי אין לנו ברירה. כי אם לא נדחיק נשתגע. אם לא נדחיק יהיה לנו מאד קשה להירדם בלילות. אם לא נדחיק, נאלץ להתהלך כאן בתחושה הברורה שמשהו רע יכול לקרות גם לנו. לא בהכרח מעצר והיעלמות, אלא כל אירוע אחר שבו נעמוד מול הדבר האימתני הזה שנקרא שלטון. הדבר האימתני הזה שנקרא ממסד. הדבר הזה, שבואו נודה בכך, אין לנו שום סיכוי נגדו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, אני דווקא טוען שהשלטון די מבסוט מהתפוצצות פרשת בן זיגייר. ברור, זה ללא ספק יצר לו אי-נוחות מסוימת. יהיו קצת רעשים וצריך יהיה ליישר את ההדורים, אבל בשורה התחתונה השלטון הרוויח. ממה? מכך שעכשיו אנחנו יודעים שהאפשרות להעלים כאן אדם ובסופו של דבר לצאת מזה נקיים – האפשרות הזו קיימת. עכשיו התחזקה אצלנו הידיעה שיש ממה לפחד. כי את זאת יש לדעת על טבעה האכזר של אלימות – פעמים רבות, כל מה שהצד האלים צריך לעשות זה רק לטעת בלבו של הצד השני את הידיעה שהמכה עלולה להגיע. האלימות לא חייבת לקבל ביטוי מעשי. מספיק שנדע שהפוטנציאל שלה קיים. תשאלו נשים נפגעות אלימות. תשאלו ילדים נפגעי אלימות. החיים בצל הפחד מפני מה שעלול לקרות הם טרור עצום שבעתיים מהכאב הפיזי (והנורא בפני עצמו) של הביטוי המעשי של האלימות.

אז עכשיו אנחנו, תושבות ותושבי המדינה, קיבלנו סיבה נוספת לחרדה. שום דבר קונקרטי לא צריך לקרות לנו. אנחנו רק צריכים לדעת שיש אפשרות שמשהו יקרה. אנחנו כל הזמן מקבלים תזכורות לכך שדברים קורים ושבסוף היום האזרחית הקטנה והאזרח הקטן נותרים חסרי אונים מול המערכת.

הנה מקבץ דוגמאות אקראי ומוכר לכולנו. אם שכולה, ששני בניה נדרסו, מבקשת להביע את כאבה מול שר התחבורה והוא מחרבן עליה. שחר גרינשפן נדרסת והדורס מקבל כמה מאות שעות עבודות שירות. לי זיתוני נדרסת והדורס שלה חוגג בצרפת. פדופילים מסתובבים בינינו בחופשיות. אנסים מקבלים עונשים קלילים אחרי שרצחו נפשות. ניצולי שואה מבוזים כל יום ויום מחייהם. מליון ילדים חיים מתחת לקו סטטיסטי שנקרא קו העוני. זה בעצם אומר שהם גדלים בחוויה תמידית של חוסר. מחאה חברתית אדירה פורצת, אך בסופו של דבר מושתקת במחי יד בידי תקשורת מגוייסת. שוטרים בריונים שוברים את ידה של מובילת המחאה, שכמובן מועמדת לדין על כך שהיא זו שנהגה כלפיהם באלימות. מערכת הרווחה קורסת. למעשה כבר קרסה. מליון וחצי בני אדם הזקוקים לשירותיה נותרים ללא מענה. הולכים לבחירות, מקבלים הבטחות, אך הפוליטיקה, כל פוליטיקה, בלי קשר לצד ימין או שמאל, מנצחת. הכל נותר כשהיה ומעל הכל השחיתות האינסופית. בעלי השררה יכולים לגנוב, לרמוס, להרוס, לעשוק, לאנוס ולנצל, אך השיירה ממשיכה לעבור כאילו כלום. מנהיגינו לא נוקפים אצבע כדי שיהיה פה שלום, ובכך מאלצים אותנו להמשיך לשלוח את ילדינו לצבא. כדי להתמודד עם המצב האבסורדי אנחנו משתפים פעולה עם הקונצנזוס ומספרים לעצמנו שאין ברירה. התאגידים עושקים אותנו ובתגובה אנחנו ממשיכים לקנות מהם. וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. אנחנו רק כאילו חופשיים. רק כאילו.

העניין הוא שזה לא אקראי. זה לא סתם. זו שיטה. שיטה שבה יש תפקידים ברורים של חזק וחלש, שבה התוצאות ברורות מראש, שבה יש מותר ואסור, שבה מלמדים אותנו לציית ולא לשאול שאלות, ואנחנו אכן מצייתים. שיטה שבה משניאים אוכלוסיה מסוימת על אוכלוסיה אחרת (למשל סמולנים על ימנים) כדי להסית את תשומת הלב מבעיות נוקבות, שבה מהלכים עלינו אימה (למשל אירן) כדי להשכיח מאתנו את הצרות האמיתיות. שיטה שבה מפעילים כוח ומאיימים בסגירת ערוצי תקשורת, שיטה שבעצם אומרת – אל תרעידו את הסירה, כי אם תרעידו אותה אז…

וכך נוצר הדיכוי. ובין אם הוא גלוי ובין אם הוא סמוי, הוא שם. לגמרי שם. והוא טוב לשלטון, כי הוא מאפשר להחזיק אותנו בתוך גבולות ברורים. הוא טוב לשלטון כי הוא מאפשר לו להפוך אותנו לנשלטות ונשלטים.
\\