חג שבועות, חג מתן תורה, מתן הדעת, קוראים דווקא מגילה שקרויה על שם אישה. אם נסקור את הסיפור הרב-דורי נגלה אישה שהייתה נתונה למשטר גברי, נשארה בְּמות הגברים שבחייה חסרת כול ועשתה מהפך שממנו צמחה שושלת בית דוד. מסיפור ללא מוצא הופך הסיפור הזה לסיפור רב-עוצמה שממנו מתחילה שושלת של מלכים.
הכול התחיל משני הורים – אבא אלימלך ואשתו נעמי, ששמה נגזר מן המילה "נעימה" (אל דאגה, עד סוף העלילה היא עוד תפתיע ונגלה בדמותה הרבה יותר מנועם).
בשמו של הבעל, אלימלך, מסתתרות המילים "אל" ו"מלך", שכן הוא הגבר השולט בחברה פטריארכאלית, שבה האישה נעמי (הנעימה) עושת דברו וכנועה לרצונותיו, כל ישותה תלויה בו ובלעדיו אין לה זכות קיום.
הם מביאים לעולם שני בנים: מחלון וכיליון – משילוב לא מאוזן, שיש בו שולט ונשלט, יכולים כנראה להגיח לעולם רק "מחלה" ו"כיליון".
הבנים מתחתנים עם שתי נשים מואביות: ערפה ורות, ומהר מאוד כל הגברים הללו הולכים לעולמם והנשים נשארות לבד, חסרות כל הגנה ורכוש, בעולם פטריארכאלי. כשנעמי מפנימה את מצבהּ, כלומר שאין לה כל סיכוי לשרוד, היא ממליצה לכלותיה ללכת לדרכן. הן עדיין צעירות ויכולות לחזור לבית אביהן או למצוא להן בעלים אחרים.
ערפה לא חושבת פעמיים ומחליטה לחזור לבית הוריה: היא מפנה "עורף" לעתיד ולמה שהוא טומן בחובו ובוחרת במקום הבטוח, המוכר והלא-מאתגר.
רות, לעומת זאת, ששמה נגזר מהמילה "רעות", לא יכולה לעזוב את נעמי בשעת צרה ולהפקיר אותה לגורלה, ולא זו בלבד שהיא מחליטה להישאר איתה, אלא שהיא אף הופכת את חייה על פיהם בשבילה ומוותרת על זהותה ועל כל מה שהיה לה – על עמה, על ביתה ועל אלוהיה – כדי ששום דבר לא יכבול אותה לעבר.
היא אומרת לה את המשפט המפורסם: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תַּלִּינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (א' טז-יז).
זהו משפט מאוד עוצמתי. רות מוכנה לעזוב את עמה ואת דתה וללכת חסרת כול אחרי חמותה, אל עבר עתיד שאין לדעת מה הוא צופן עבורה, אבל היא מוכנה להסתכן ובלבד שלא תפקיר את נעמי בודדה לגורלה. רות לוקחת את המושכות בידיה ומעמיסה על עגלת חייה גם את נעמי – הכול על מנת להמשיך קדימה. היא מקריבה הכול תמורת החופש לבחור.
וכך צועדות שתיהן אל הלא-נודע ומתמקמות במקום שבו גר בועז (בו-עז), מקום מלא כוח ו"עוז". רות מלקטת שיבולים בשדותיו של בועז. השדות האלה הם המרחבים שלה. שם אין לה גבולות, והיא מבינה שכדי להצליח השמים הם הגבול. ואכן היא ונעמי מצליחות בערמומיות להשיג את מה שהן רצו, יש שיגידו כי בתחבולות, אך אולי מדובר בעצם בתושייה, בבחירה של חיבור לכוח. זה כבר לא "אלי-מלך" זהו "בו-עז", שטמון בו הכוח, והן אכן גורמות לבועז לשאת את רות לאישה, אמנם בועז עושה איתן חסד, אבל בעזרתו הן נעשות עצמאיות וכבר אינן נתונות לחסדיו של איש. ומהזיווג הזה צומחת שושלת המלוכה המפוארת של דוד המלך.
ואולי בעצם כל הדמויות הללו משמשות בערבוביה בקרב כל אחת ואחד מאיתנו, אבל הבחירה בעקבות מי ללכת נתונה בידינו: האם לתת ל"אלי-מלך" לשלוט בנו; האם כדאי לנו להפנות "עורף", כמו ערפה, להזדמנויות, או כמו רות, להושיט יד ל"רעות" שתוביל אותנו; ומאיפה אנו יכולים לשאוב את ה"עוז" כבועז לחולל שינויים ולבחור בדרך שהכי מתאימה לנו, גם אם היא מאתגרת לעתים.
ומדוע כבר בהתחלת סיפור המגילה כל הגברים בעלילה נעלמים ונשארות רק הנשים? אולי בעולם המתנהל על פי קודים גבריים, חייבים להוציא את הגברים מהמשוואה ולהותיר את הנשים להתמודד לבדן על מנת למגר את הסטריאוטיפים ולהגיע לתובנות שייתנו לנו יכולת וכוח לדעת שאנחנו מסוגלות ושזה תלוי רק בנו.
אז בחג שבו ניתנה לנו התורה והדעת ירדה לעולם, יש לנו מגילה שפורשת לפנינו את כל האפשרויות לבחור בדרך הטובה ביותר עבורנו.
חג שמח
הכותבת: אתי כהן חברת מועצת עיר בקריית אונו
וחברת דירקטוריון בעמותת להעצמה נשית