ויקטור פרנקל, שאת ספרו "האדם מחפש משמעות" מודה, טרם קראתי. טען שתחושת הריקנות היא הבעיה השורשית של האדם המודרני. אם ככה אז לעניות דעתי עבור האדם הפוסט- מודרני היא בעיה שורשית בריבוע. כן פוסט מודרני אולי נשמע פלצני… אבל מה לעשות כולנו חיים בתקופה הזו. ופוסט מודרניים כרוניים הם בני הדור שלי, דור ה-Y.
דור ה-
וואי מה אני אעשה
וואי אני חייב להספיק ולגמוע את הכל
וואי אני לא מרגיש שום דבר
וואי בא לי לברוח
וואי מי אני בכלל
חזרה לפרנקל שהמשיך ואמר שהריקנות המודרנית מאופיינת בחוסר משמעות, והסימפטום הראשי שלה הוא שעמום, אותו הוא מכנה בשם "ריק קיומי". אז מה הפתרון לפי פרנקל? ברגע שהאדם ימלא בעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדברים שמחוצה לו, אליהם יוכל להתכוון, ולקראתם יוכל לחתור, ובעזרתם יוכל לשכוח את עצמו. אותם "דברים", יעזרו לו לגלות את הוויתו האנושית האמיתית, ולכלות את הנוירוזות (החרדות) ושלל הבעיות שליוו אותו.
אני לא יודעת מה דעתכם בנושא, אבל לפי כמות מרשמי הציפרלקס ושלל הכדורים 'משכחי הרגשות', אנשים בהחלט לא מחפשים משמעות, אלא דווקא פתרונות קצרים ולא אפקטיביים. לפסיכיאטרים (כמו פרנקל) אני דווקא נוטה להקשיב, כי גם הם כבר מזמן יודעים ששורש הבעיה היא חוסר סבלנות שמוביל לחוסר משמעות שמובילה איך לא? לריקנות!
גם אם זה נדמה שלא, רובינו חולים בהפרעה הכרונית הזו. הברים מוצפים אנשים ירוקים (ולא סביבתית), אתרי ההיכרויות הם מעגל רשע שממנו אנשים יוצאים ונכנסים, חוזרים ומשתעממים. כולנו בשלה כזה או אחר, נפלנו להרגשה המתעתעת של חוסר תכלית. הגדרה נכונה יותר שלה היא מצב בו חוסרים מסוימים בחייו של האדם תופסים את מיקוד המחשבה והרגש שלו בצורה אובססיבית, לעיתים אפילו לא-מודעת. אז אצלי המיקוד המחשבתי האובססיבי לאהבה וההרגשה המרה של דחייה (כל פעם מחדש) הובילה אותי לאמונת יסוד שאני היא הבעיה. שכנראה לעולם לא אזכה באהבת אמת ושלעומתי, אחרים בסביבתי מתקדמים לעברה. למה? כי הם "נורמליים", הם ההולכים בתלם… הם התקינים ששומרים על ארשת פנים של "הכל בסדר".
אני מתוודה בפניכם שאני לוקה בהפרעה הזו מאז שאני זוכרת את עצמי. היא הובילה אותי למחוזות לא נחמדים, לשמינו-לוגיה של משחקי רעב וניסיון לשרוד בעולם מזויף שכולו חסר משמעות. אני חושבת שאת העולם הזה יצרתי בעצמי או שהובלתי את עצמי לשם דרך 'מאורת הארנב'- ממש כמו אליס בארץ הפרעות. וכך קרה, שלאורך שנים ייסרתי את עצמי במחשבות טורדניות שמלוות בשנאה עצמית וגדושות בתחושת חוסר הצלחה או חוסר השתלבות.
אימא תמיד אמרה לי שהדרך למשמעות עוברת בנתינה. אני מאמינה לה. אני מאשימה את עצמי שבחרתי לא לבחור. צעדתי במקום וגרוע מכך, פניתי שוב ושוב לדרכים ללא מוצא. דרכים בהן לא מצאתי תשובה. אתמול במהלך הפגישה עם המטפלת שלי, שיתפתי אותה על ההזדמנויות שאני נותנת לאנשים בסביבתי, הצורך לרצות אותם והריקנות שנשארת אחרי שהם בוחרים לעזבני. היא הציעה לי אופציה של גישוש במחוזות אחרים, היא אמרה שאולי יהיו פניות שלא מתאימות, אבל האקטיביות היא אלטרנטיבה מבורכת שלא נוסתה על ידי עד היום. כשאני אומרת אקטיביות, אני לא מתכוונת לחיפוש נואש אחרי אנשים שימלאו את החלל, אני מתכוונת לחופש לבחור במה שמתאים לי ולדעת לשמור על הגבולות שלי. אז לקראת השנה העברית החדשה, החלטתי לצאת למסע אחר חיפוש המשמעות שלי. מסע בו אני רוצה לצעוד לעבר מחוזות שיסבו לי פנים או יגרמו לי להפסיק לחשוב על הריקנות שמושכת אותי למטה.
נמאס לי לשחק אותה "אסטרונאוטית" אבודה בחלל. יש המון דברים שיכולים למלא את הריק והם יכולים להיות תלויים בי ולא בחיפוש אחר מה שאחרים בסביבתי יכולים להעניק לי או יודעים טוב ממני. הרי שפעם אחר פעם חוויתי את הטעם המר שבדחייה. אני יודעת שגם אם לא תודו, גם אתם הרגשתם זאת… מקווה שלפחות ביניכם לבין עצמכם אתם יודעים שזו האמת. אם הצלחתם לצאת מהמעגל והיום אתם נמצאים במסלול הנכון, אני שמחה בשמחתכם ואם לא? אני מזמינה אתכם לצאת למסע משלכם לעבר המקום הנכון לכם בעולם.
