מבולגריה באהבה

לצד ההיכרות עם מגוון מאכלים נפלאים, ספר הבישול "סיפור בולגרי" מגלה סיפורים משפחתיים אמיתיים ומעוררי תיאבון

כשפגשתי לראשונה במשפחה בולגריה טיפוסית, גיליתי על היהודים הבולגרים מספר עובדות (בהכללה גסה כמובן, ועל בסיס תחקיר אישי שלי שאינו משויך לשום אסכולה מעוגנת בחוק):

  • הבולגרים האמיתיים מעדיפים לדבר בולגרית על עברית.
  • הם אוהבים את ארוחת הצהריים שלהם בשעה 12 בדיוק.
  • הארוחה צריכה להיות מורכבת ממעדני המטבח הבולגרי,
  • יש לבטא את שמות המנות בהגייה הבולגרית האופיינית להם.

כל מי שזורם בעורקיו, או בורידי שורשיו דם בולגרי, יזהה את בן מוצאו באופן מגנטי, גם אם הוא זר שעובר ברחוב. הבולגרים האסלים מאוהבים ברחובות יפו, מכורים לחוש הומור, בעלי לב חם, ובעלי דמעה שכיחה בזוית העין, אל מול כל דבר מרגש שקורה בעולם ובחייהם האישיים. הבולגרים מכורים לתא המשפחתי, מכבדים וקשורים למסורתם ולדורות הקודמים. מיודעים על המנהגים של העדה, דאז ועכשיו, ומעדיפים את השניצל שלהם מטוגן עם קשקבל. ככה לפחות, במשפחתו הבולגרית של בן הזוג שלי.

מנקודה זו למדתי להעריך את המאכלים המיוחדים של המטבח הבולגרי, שמבוסס במקורו על מטבח איכרים בלקני, ופועל על בסיס חומרי הגלם הפשוטים ביותר. וגם מדויק, חסכוני, יעיל, ובריא. לכן ההתרגשות הייתה גדולה כשנתקלתי בספר "סיפור בולגרי" מאת ענת אחירון ואורית חמיאל, שאספו מתכונים וערכו אותם לספר בעבור יום הולדתה המאה של סבתן ויקטוריה, המכונה בבולגרית כמו כל סבתא: גראממה.

הערה נוספת לגבי בולגרים – כל בולגרי שפגשתי טוען בשלב מסוים של חייו, שבבית סבו וסבתו ראה לראשונה, ובבלעדיות אותנטית חד פעמית, את השילוב בין אבטיח פרוס ביום קיץ חם ועל ידו חתוכה גבינת סירנה (הלוא היא גבינה בולגרית). או שרק אצלו בבית אוכלים כל דבר כמעט, מקציצות בשר ועד קטניות, עם יוגורט. או שהצ’וצ’קי (פלפל אפוי או צלוי עם גבינה, בוריאציות שונות ונפלאות בטעמיהן) של הסבתא הפרטית שלו, הוא בלי ספק הכי טעים בעולם.

בקריאה מעוררת תאבון ב"סיפור בולגרי", גיליתי ספר בישול איכותי ונוסטלגי שרואים כי נכתב מאהבה אמיתית לחוויה תרבותית וקולינרית עתיקה שדור ההמשך לא מוכן שתאבד. באיסוף המתכונים הנכדות הכותבות לא תמיד נתקלו בהוראות מדויקות ובניסוחים חד משמעיים, אלא יותר בביטויים נוסח "כוס קפה של קמח" או "קמח כמה שתופס" לצד כללי ברזל שלא הופרו במשך שנים: "חצילים רק בכף עץ" או "פראסה רק במטחנת בשר". האחיות, שגדלו במשפחה של רופאים, גדלו גם על מאכליה של סבתא בעלת יכולת בישול מכוננת שמבשלת בתנור בן חמישים שנה ועל כירת גז בעלת שתי להבות.

לצד הסיפור האישי נכתב גם סיפורה של קהילה שלמה, שעלתה לארץ באמצע המאה הקודמת, ולה מנהגים לכל חג, מאכל לכל אירוע, ומנת הבית שמתבשלת במיוחד עבור כל נכד אהוב. סיפורי הקהילה ניתנים לקורא-המבשל, דרך סיפורים אישיים של ידועי הקהילה, שמתארים את חוויותיהם הקולינריות לצד אנקדוטות משפחתיות משעשעות שמדגישות מדוע האוכל הטעים, הוא בכלל עניין של היסטוריה ועקרונות.

הספר מחולק על פי קטגוריות שונות ונוחות למשתמש, ומגלה פרטים חדשים ומעניינים על המטבח הבולגרי כמו מתקן לקליית פלפלים, עלי גפן מתוקים, כל מה שאפשר לעשות עם גבינת הסירנה הידועה, ומאיזה חבל ארץ תרבות ואווירה, הגיע כל מאכל ומאכל. הגראממה הפרטית ויקטוריה, מייצגת ב"סיפור בולגרי" גראממות וגרמפפות של עוד הרבה משפחות, שכולן, כל אחת בדרכה שלה, מקיימת תרבות אוכל שהדורות הבאים רק מתמכרים לה.

מאכלים בולגריים מסורתיים הם הקציצות הבולגריות (עם הרבה לחם וסודה לשתיה), אַלמוֹדרוֹטי (פשטידת החצילים וגבינה הבולגרית), אָנג’ינָרָה (קליפות קישואים חמוצות) מֵקיצי (סופגניות בולגריות), מָסָפָּן (ממתק שקדים), פּריטיקָס די פראסה (קציצות פרסה), פָּסטֶל (בניצה עם מילוי בשר), טַרָטוֹר (מרק יוגורט), בּוֹאיקוֹס (לחמניות גבינה) ופלפלים ממולאים בגבינה בולגרית.

גם בן זוגי החצי בולגרי הגאה, מצא בספר הבישול הזה גם את הסיפור האישי שלו, מה שהפך את החוויה לחד פעמית במיוחד. הרי כמה פעמים יוצא לאדם לפתוח ספר, ועוד בישול, ולמצוא לפתע ציטוטים מופלאים מפי הגראממה שלו, רוזי שוורץ, ולקרוא כי "גם בגילה הלא צעיר (מעל גיל 85 אפילו אצל הבולגרים זה לא צעיר), רוזי ממשיכה לפנק את המשפחה המורחבת בבישול בולגרי טהור ונקי מכל השפעה זרה", לצד סיפורים על סבא רבה שלו – גרנד-גראפפה שלא התחיל ארוחה בלי ערק בולגרי ונהג לאכול את השקמבה צ’ורבה (מרק שעשוי מרצועות קיבה של פרה) כל יום לארוחת בוקר, אפילו בגיל 96. מכאן הקריאה ב"סיפור בולגרי" לא רק נותנת חווית היכרות עם מאכלים נפלאים, אלא גם גילוי של סיפורים משפחתיים אמיתיים שיחד עם האוכל שהוגש סביבם, הנכדים לא רק באים, אלא באים בריצה.

הוצאת ידיעות ספרים. 191 עמ’.

לבלוג של שרי שביט