מאתיים שעות באונקולוגית

מתרגשת עליי תקופה מבורכת. אני עושה את מה שנדרש ממני לעשות וההתרגשות משאירה אותי ערה בלילות.
יומן ההחלמה שלי שבוקע מתוך ביצת הקינדר של חיי הוא התשובה שלי למי שנמצאת שם באונקולוגית, מעבירה שעות על שעות בהמתנה או בטיפולים ומרגישה כמוני.

IMG_1334

עדכון מה – 27/1/18 – השקתי בשבוע שעבר את פרויקט מימון ההמונים לספר "יומן החלמה".

לתמיכה במיזם החברתי: https://www.jumpstarter.co.il/projects/1539/description

עד לפני שנתיים וחצי במשך ארבעה וחצי חודשים ישבתי שעות על גבי שעות באונקולוגית של בלינסון. בהתחלה, למשך ארבעה טיפולים ראשונים קיבלתי את החומר האדום, "פטל" קראו לו האחיות המלאכיות. אותו חומר הוכנס לאחד מורידיי הצרים ולמשך כמעט שעתיים מתוך הטיפול היה אסור לי להזיז את היד בכלל. הפחד היה שהמחט תזוז חלילה ותחדור לתוך הגוף לאיברים שהיו לבטח מסכנים את חיי באופן מיידי. כשהסבירו לי שזה המצב לא נשמתי לאורך כל הטיפול. מי כמוני ידע כבר עד כמה החיים יקרים. זה היה טיפשי למות מתאונת כימו. מחוברת לכל מיני צינורות שהזינו את גופי בחומרים שיחסיי איתם היו אהבה שנאה, היד השנייה היתה פנויה.

ומכיוון שכבר היה לי בלוג, ומכיוון שידעתי והחלטתי שהתקופה הזאת תוליד ספר כלשהו, כתבתי, לעיתים הקלדתי בסמארט פון שלי. אחרי שצלחתי חצי תקופה מחוברת לשקיות מלאות בכל טוב, הגעתי באופן מקצועי עם הלפטופ להעביר שמונה שעות טיפול.

ארבעה טיפולים ראשונים שארכו שש שעות לפחות כולל המתנה.  שנים עשר נוספים כאשר שמונה מהם שש שעות וארבעה נוספים שמונה. רוב הזמן בלי לקום מהמקום. עשרים ושניים טיפולי הקרנה שבהם המתנתי ארבע שעות לפחות לשריפת איברי הסורר למשך דקה בדיוק.

ויש גם את ההמתנה בתורים לבדיקות, סריקות, רופאים, פרוטוקולים, אחיות, צילומים, סימונים, ועוד ועוד. מעל מאתיים שעות של ישיבה. כלומר מאתיים שעות דאגה, או יאוש, או תחושת חידלון וחוסר אונים.

אז אני עשיתי החלטות די בהתחלה. בהתחלה זה אומר ברגע שידעתי שלא אמות השנה. החלטתי שאני הולכת לעבור תקופה קשה של שנה ואז אחזור לחיי. בעצם ידעתי שחיי כבר לא יהיו כמקודם. כי אנחנו אף פעם לא חוזרים לשום מקום ולאף תקופה. החיים שלנו זורמים איתנו הלאה בין אם נרצה ובין אם לאו. הכל משתנה וזז כל הזמן. גם אם לא הייתי חולה בטח היה קורה דבר אחר. טוב, או רע, גדול או קטן שהיה גורם לי להתפתח בצורה כלשהי ולהיות אחרת משהייתי קודם.

מה שאף אחד לא סיפר לי זה שכשהכל יסתיים השינוי הגדול שהתרחש בחיי יורגש ביתר שאת. ובאמת, הוא היה ענק כמו מטאור גדול שנפל עליי והתנפץ. שלא תטעו, אני לא מתמרמרת על הסרטן. להיפך, כל מי שמכיר אותי יודע שאני אחת מאותם הזויים שמודים לאלוהים על המתנה הנפלאה הזאת. כן, כן, הרגשתי בתקופה הזאת מוארת.

ולמרות שלא היה נורא מאוד, הוא טילטל אותי דווקא כשהאבק ירד. ניערתי את הבגדים, לקחתי אוויר נקי ופתאום לא ידעתי כלום. לא רציתי דבר, לא הבנתי לאן אני הולכת. דבר אחד כן עשיתי, ולגמרי במקרה– עזרתי. הן פנו אליי ביוזמתן, לאחר שקראו את הבלוג שלי.  אז דיברתי עם חולות. דיברתי עם כל מי שרצתה לדעת מה עובר ומה היה. אני לא מומחית, אני רק חוויתי את מה שלא היתה לי ברירה. ועל זה סיפרתי, ואם על הדרך ידעתי למי להפנות ולאן ללכת אז הוריתי את הדרך.

במהלך תקופת הטיפולים עשיתי קורס מנהיגות חברתית של ויצ"ו וידעתי שאני הולכת לעבר פרויקט חברתי שיעזור בצורה כזאת או אחרת. שייתן מענה לשעות ההמתנה מורטות העצבים, לנפש הפצועה שצריכה ביטוי בשעות רגישות.

יומן ההחלמה שלי שבוקע מתוך ביצת הקינדר של חיי הוא התשובה שלי למי שנמצאת שם ומרגישה כמוני.

חכו קצת ותראו בקרוב…

 יומן החלמה, כתיבה כתרפיה, בלוג, בלוגינג