מאמא מיה, שוב אתה?!

מאמא מיה, חייבות ללכת! הוראה מלמעלה- אימוש, שהחליטה שאני ואחותי חייבות להגיע איתה להינות מהמחזמר המושקע. שירים, ריקודים, תלבושות מעלפות ופתאום הוא מופיע לנגד עיני, שרון אלכסנדר האגדי. וואהו.

25 שנים לאחור.

בחורה יפת מראה וטובת לב: אני. מחליטה להגשים את חלום חייה: להיות שחקנית מפורסמת. נוברת בדפי זהב ומחפשת בית ספר ללימודי משחק. האופציות: ניסן נתיב, יורם לוינשטיין, שרון אלכסנדר ועוד. עשיתי את הצעד הראשון, התקשרתי וזומנתי לאודישן. Cool.
בבוקר האודישן ההתרגשות בשיאה. לא ידעתי למה לצפות, מה אומרים מה לובשים ואיך עושים אודישן. עליתי על אוטובוס והגעתי לסטודיו למשחק במרכז תל-אביב.

המתנתי בחוץ יחד עם קבוצת מתלהבות ומתלהב אחד. ואז הגיע תורי.
עליתי על הבמה הגדולה והחשוכה, 5 אנשים בקהל, שרון אלכסנדר בינהם. הדופק שלי על 200, אבל- שחקנית מלידה, קולית של הלייף, מי יכול עליי?

מזרחי ליאת? נעים לי מאוד, תודה שהגעת, אני שרון ו… שיהיה בהצלחה.
אני עומדת על הבמה, ממתינה להוראות והן בדיוק מגיעות: ליאת, בואי נתאר מצב בו את נשארת בעבודה עד מאוחר. את עובדת בחברה שנמצאת בבניין רב קומות, המשרד שלך בקומה ה-25. שעת אחר הצהריים מאוחרת, רוב האנשים כבר הלכו ואת מאוד ממהרת. את נכנסת למעלית ו.. נתקעת. בואי נראה את זה.

אוקקקקיייייייי מתחילה. בהתחלה משחקת כזה מישהי שלא מבינה מה קורה פה, לוקח לי זמן להבין שהמעלית באמת נתקעה. ואז אני מבינה שאני תקועה במעלית ופה מגיע החלק הדרמטי שלי: אמאאאאא צרחות, הצילוווו, דפיקות על הדלת, מישהו שומע אותי?! היי, הלו.. מריצה דמויות מהבניין מי יכול לשמוע, מי יכול לעזור לי, אולי המנקה של השירותים בקומה, אולי השומר. קטע היסטרי של כמה דקות ושרון כל רגע מוסיף לי משהו לאוירה.
הבמה כל כך גדולה, ואני עומדת שם ולא שוכחת שמעלית זה מטר על מטר ואני יכולה רק צעד וחצי קדימה וצעד וחצי ימינה. שמרתי על המסגרת.
מה לא עשיתי שם… בכיתי, צרחתי, דפקתי, ספרתי דקות, דיברתי, סיפרתי, באיזשהו שלב, בכלל שכחתי שבוחנים אותי, מילאתי את הזמן בתוכן מרתק ממש!! ואחרי כל הטקסטים שהמצאתי שם, הבנתי שאני חייבת להירגע מהמצב הזה, עברתי למוד 'שקט' והרגעתי את עצמי, ואז, יוגה חברתי הטובה, נחלצה לעזרתי ובזכותה התחלתי סשין חדש של מתיחות ועד לעמידת ראש על הבמה ב'מעלית' שלא היתה. היום במבט לאחור, אני גאה בעצמי. באמת שיחקתי אותה, נראה היה שהקהל משולהב, האודישן נמשך כמעט שעה ואני עוד רגע התעלפתי מ'חנק' המעלית המדומה.

התקבלתי.
בגמר האודישן, חיכתה לי כמות של ניירת למילוי. יש! אני שחקנית! יצאתי לי מהאודישן, משקפי שמש וחיוך מוגזם על הפנים, מדמיינת את עצמי בטלויזיה, בשלטי חוצות. מתענגת מהכישרון המדהים שלי ואיך שיחקתי אותה בענק.
באותו זמן עבדתי תקופה ארוכה כביצועיסטית במשרד פרסום הכי מוביל בארץ עד שאחליט סופית לגבי לימודי המשחק. עבדתי שם ונהניתי מכל רגע. יזמנו והקמנו קמפיינים לחברות הכי גדולות במדינה, צוות הקרייאיטיב הלהיב אותי בטירוף. עבדתי סביב השעון, לפעמים גם עד 01:00 לפנות בוקר, תמיד עמוס לחוץ וכייפי ברמות.

יום אחד, הפסקת חשמל פתאומית בסטודיו שנמשכה כמה שעות, הובילה אותי להתקשר למכללה לעיצוב תקשורת חזותית ('ויטל', היום 'שנקר') ולבדוק מסלול לימודים של 4 שנים לתואר.
ניגשתי למבחנים, התקבלתי. כולם מסביבי הרימו גבה כשמישהי בתפקיד כמו שלי ובמיומנות מטורפת על מחשב הולכת ללמוד את יסודות העיצוב, ולצייר פונטים ברפידוגרף. משכורת פצצה, ותק של 4 שנים ועוד שניה מקבלת קידום רציני בסטודיו.
עזבתי הכל והלכתי ללמוד הכל מ ה ה ת ח ל ה.
לא היה פשוט. אפילו היה הכי קשה. הסטנדרטים שלי מעצמי היו כל כך גבוהים שההשקעה היתה מטורפת. בימים למדתי ואחר הצהריים עבדתי פרילנס בדבר האמיתי, במשרדי הפרסום השונים. הלילות – היו לבנים: זמן להכנת שיעורים וחשיבה על פרוייקטים שלא נראו. ומה עם החלום?
איכשהו זה התמוסס איפשהו בין הרצון שלי באמת להיות שחקנית ("זה לא מקצוע"..) לבין להיות ארטדיירקטורית ואמנית יוצרת.

סה"כ, עם השנים הבנתי שאני הכי שחקנית במקצוע שלי. אני מעצבת גרפית, ממתגת חברות קטנות כגדולות יוצרת יש מאין ומגשימה לאנשים חלומות. כשאני מקבלת פרוייקט מיתוג, זה המקום בו אני בעצם, 'משחקת'. אני לומדת את הבריף היטב, נכנסת לראש הלקוח, לומדת את השפה וחוקרת את עולם התוכן החדש שניצב מולי, לומדת מי הקהל שלי ופשוט 'משחקת' עם מסרים ויזואלים (תפאורה) שאני בונה במו ידיי לכל אחד ואחת ויש כזה רק אחד.

מאמא מיה, זוכרים? לפני כשבועיים, אני מוצאת את עצמי במחזמר בשורה 3. והפעם הוא על הבמה. שרון. פתאום נופלים לי אסימונים, מריצה תקופה כל כך ארוכה בראש, אני בוהה בו, ומדמיינת, מה היה קורה

אילו.