מאחורי הקלעים של הסיפור המקראי ואיך הוא מהדהד לחייך עכשיו: חיי שרה

הדחיפות שבקולו לפתה אותי כמו חיבוק של מי שממאן להיפרד.

מאז שקבר את אשתו הוא שוכב כך, נטול חיות. ספון במחשבותיו.

וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל.

הוא בורך בכל- ונותר בלי כלום. ערירי בביתו ובמיטתו. ממתין למותו.

מי יודע מה עובר עכשיו בראשו כשהוא משקיף על התחנות שעבר במסע חייו?

האם מרגיש אשם על שהסתיר מפני שרה את תכנית העקידה ועל שמתה מרוב צער כשגילתה ש"כמעט" ושחט את יצחק בנם יחידם על המזבח?

האם מתגעגע אל הגר וישמעאל שגירש למדבר?

האם חולפת במוחו מחשבת חרטה על שהסכים להעלות לעולה בנו יצחק?

ואיך הוא מרגיש שבנו יחידו לא חזר לחיות אתו מאז שניצל מן המאכלת ובחר לגור ב"באר לחי רואי",

הבאר של הגר?

ומה אולי שלושתם חושבים עליו, על האב שבעצם ויתר על שני בניו, את האחד גירש למדבר ואת השני עקד למזבח?

האם הוא שואל את עצמו איפה ההבטחה שניתנה לו להיעשות לגוי גדול?

אני, אליעזר עבדו, נעתרתי לבקשתו ללא שהיות אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.

אני מניח שהוא רוצה למות בשלווה, מתוך ידיעה שיצחק ינוחם וירפא כשאשה לצדו. אישה רבת חסד  שתעזור לו לאסוף חזרה את חלקי נשמתו האבודים שפרחו מפחד המאכלת, ויחד ימשיכו את ההבטחה  האלוהית.

ומאיין הוא רוצה שאביא אותה? מהמקום ממנו באה אמו של יצחק, שרה!

הוא גם  המקום שבו התחיל את מסעו.

אולי תפקידה של האישה החדשה לא רק להביא נחמה ומזור ליצחק כי גם לאברהם?

לעשות עמו חסד לפני מותו ולהשיב לו ניצוץ נשמה שהותיר שם?

כשאני קוראת בפרשת "חיי שרה" מהדהד בי זיכרון  ל"מעשה מאבדת בת מלך" של רב נחמן, על בת מלך שאבדה ונשבתה ב"מקום של הלא-טוב". המשנה-למלך ומשרתו יוצאים לחפשה על מנת להחזירה הביתה.

בטרמינולוגיה של ר' נחמן, כל אחד מאתנו משול למשנה-למלך, ותפקידנו להתעורר, לחפש ולמצוא את בת המלך, הלא היא נשמתנו שאבדה בעולם האשליות.

ובפרשת השבוע  אני יכולה לזהות בדמותו של אברהם את המשנה למלך, בעבדו אליעזר את המשרת הנאמן, וברבקה את ניצוץ הנשמה שהוא זקוק לו כדי להשלים בתוכו, באופן רוחני, "מעגל" לפני שמשיב את נשמתו לבוראו. (גם רבקה עושה מהלך של "לך לך" מארצך וממולדתך, כפי שעשה אברהם, מחרן לכנען).

"מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי