על דלת החדר מבחוץ היה תלוי שלט עץ קטן צבוע ,עליו היתה מצויירת דמותו של מיקי-מאוס כשהוא מורה בידו על כיתוב בזו הלשון:
This is the door you are looking for
משפט שנועד להנחות את האורחים החדשים הפוקדים את הבית לחדר האינטימי שמתביישים לשאול למקומו, אך בשבילי הוא נשא משמעות אחרת לגמרי.
חדר השירותים בבית הורי היה חדר ההתבודדות שלי.
רק בו זכיתי לרגעים להיות לגמרי לבד. בלי התאומה שלי, בלי אף מבוגר בסביבה, ובו ניהלתי את השיחות האינטימיות ביותר שלי עם אלוהי.( רחמנא לייצלן).
הריצוף בתוך חדר השירותים היה עשוי אריחים קטנים, מתחלפים בצבעי השחור ולבן, פסיפס שחמטאי שגרם לי סחרחורת נעימה אם הייתי ממקדת את מבטי בו זמן ממושך.
וכשראשי היה מסתחרר עלי הייתי "ממריאה" אל-על ומנהלת בראשי שיחות אישיות עם אלוהים שלי. שלי ב"סוד".
בשבילי הוא היה תמיד. מאז ומעולם.
כבר מגיל צעיר מאד ליוותה אותי תחושה של נוכחות אלוהית, שומרת, מגינה , ממלאת משאלות וסודית.
יום אחד חזרתי מגן-הילדים וברצינות תהומית הצגתי בפני הורי ציור בו ציירתי את אלוהים.
בציורי ובעיני רוחי הוא נראה כמו אבא גדול, בכובע קוסמים ארוך בדוגמת שמיים משובצי-עננים ( תואם לחליפה שלבש)
כשהוא שוכב בתנוחת רחיפה, עם ידיים פרושות לצדדים על השמיים ממעל והוא מביט על הארץ מתחת, רואה הכל ומחייך.
הגדולים צחקו.
אני לא הבנתי למה, אבל גם לא שאלתי.
מאז הוא נשאר שלי "בסוד" ולא שיתפתי יותר איש בשיחות שניהלתי איתו, בחדר הכי קטן בבית…
סוף פרק א: בראשית היה אלוהים.
***
בכל ביקור -שנמשך בדרך כלל מספר ימים- עקבתי אחריו כמו חיה קטנה שחשה באיזה מסתורין לא מפוענח:
מידי בקר בבקרו, בעוד כל בני הבית ישנים, היה זיידע מקיים טכס סודי ומשונה במטבח הבית:
הוא היה מהדק אל מצחו ועל יד שמאל שלו מן קובייה שחורה קטנה שנלפפה בעזרת רצועות עור שחורות, מתעטף בבד בהיר עם פסי תכלת, וממלמל בלחש מילים בלתי ברורות, שונות מהמילים בם דיבר עם סבתא…
זיידע. כך נקרא בפי סבא שלי, אבי-אבי, כשהייתי קטנה.
הוא היה איש צנום אך חסון. קומתו ממוצעת ושערו בהיר. חותם השנים ועבודת אדמתו בפרדס הקטן שבפאתי ביתו-שם היה מבלה רוב שעות היום- חרשו את פניו, מיתוכן בהקו תמיד שתי עיניים כחולות יוקדות.
הוא לא היה סב שאפשר לרוץ אליו ולקבל חיבוק "סבאי". אבל הוא היה לוקח אותי לגינתו, מורה לי על השתילים החדשים ששתל, לפעמים מרשה לי לעקור בצל-ירוק, כולרבי או גזר מהערוגה ולמוסרם לסבתא במטבח, או שהיה קוטף וקולף למעני תפוז היישר מהעץ. אך תמיד היה מרוחק משהו וכבר כילדה יכולתי לזהות בארשת פניו חוט של מרירות ובידיו המשורגות- נוקשות ועצב.
לא הבנתי את שפתו אך יכולתי להבין את ה"מוסיקה" של הגייתו: היא הייתה לרוב "סטקטו" של טענות ומענות, חילופי דברים עם סבתא, שלא פעם הזילה דמעות אחרי "דואט קונצרטנטי" שכזה…
התייחסתי אליו בזהירות מהולה ביראה, בחמלה ובסקרנות רבה.
משהיה מסיים את טקס הבקר המשונה, הניח את הקוביות השחורות בשקית קטנה עשויה בד רך בצבע כחול כהה עם רקמה מוכספת, וניגש למקרר.
הוא היה מוציא משם בקבוקון קטנטן ומניחו על השולחן, לצידו הונחו מזרק ופיסת צמר גפן ואז, לחרדתי הרבה, היה נועץ את המזרק בבקבוקון הקטן, קולט לתוכו את תוכנו, מעביר על ירכו את פיסת צמר הגפן ונועץ את המחט בבשרו!
הוא לא הוציא הגה ואני החנקתי את זעקת הפלצות שאחזה בי.
כנראה מאז, באופן לא מודע, התקשרה אצלי יהדות עם מסתורין, סקרנות ויראה.
אבל ממש לא קישרתי את שראו עיני עם אלוהים שלי שבסוד…
סוף פרק ב': פרק ב: זיידע
סיפור בהמשכים. המשך יבוא.
#מאחוריהקלעיםשלדרכיהרוחנית