אלפי פרות מוטבעות על טבלאות ומתכון

אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי הוא אורחים שמביאים איתם בונבוניירה 'ספלנדיד' של עלית. מכירים, נכון? המריר הזה של הגדולים? כזה.

בראוניז, בלונדי ופינוקים (צילום: אתי דבש)

הייתי ילדה רזונת קטנטנה עם שתי צמות, מחכה בחדרי עד שהאורחים ילכו כי רק אז הרשו לי לפתוח אותה…

כמה אהבתי את הטקס הזה. לקלף את הצלופן שעטף את האריזה, להרים את מכסה הקופסא היוקרתית, לבחור לי שוקולד, לקלף את עטיפת הנייר ולא לשכוח לשמור את רדיד הכסף לאוסף ניירות הכסף שלי, הייתי מחזיקה בשוקולד המלבני הכהה שעליו באותיות בולטות כתוב: ספלנדיד, נוגסת בו ומשכנעת את עצמי שטעים לי ואיכותי, אבל השוקולד היה לי מר וקשוח.

הפרות המתוקות של עלית חייכו אלינו מכל עבר (צילום: אתי דבש)

שוקולד סיפור אהבה.

"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד , שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות ושבעים פועלים עם סינר וכפפות
מכינים שוקולד בכל הצורות …" (יהותן גפן)

כשבגרתי ולמדתי בתל אביב, הייתי עולה על האוטובוס בבני ברק ונוסעת לבית הספר התיכון. בכל נסיעה הייתי עוברת בצומת עלית, המקום בו עמד מפעל השוקולד המיתולוגי של עלית. המבנה היה סתמי ובו בזמן מאוד מסתורי. בראש הבניין עמד שלט ענק עם הלוגו 'עלית' באדום.

הייתי נושמת עמוקות את הריח השוקולדי העז ששלט באזור, מדמיינת את העובדים טועמים וטועמים ממכלי ענק מלאים נוזל חום מתוק ומקווה להיות שם פעם בעצמי. אחרי שנים המפעל נסגר אבל החלום נשאר.

בכל הזדמנות לבוא במגע עם שוקולד אני שם. בסדנאות מתוקות, במפעלים בחו״ל, בירידי שוקולד ובמקררים סודיים של בתי מלון, בכל מקום שאפשר להריח, לגעת ולטעום שוקולד.

,,החיים הם כמו קופסת שוקולד"

בשבוע שעבר הוזמנתי לסדנת רגע מתוק של עלית עם חבורת ה"סלונות". נפגשנו בבית הספר לאפיה ובישול 'שפי'ז' בפתח תקוה. היו שם אלפי פרות לבנות, חומות, בהירות וכהות, כולן מחכות רק לנו.

המסנו, ערבבנו, יצקנו, קררנו, אפינו, טעמנו, ארזנו ולקחנו. המתוק מתוק מילא את נפשי ורומם את רוחי. באותו ערב הרגשתי שהצלחתי לארוז את הריח של אז, הריח של צומת עלית שדבק בבגדיי ולשוב איתו הביתה, אל בית ילדותי.

החיים הם כמו קופסת שוקולד – אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל. (פורסט גאמפ) – תיהנו מכל ההפתעות, תתרגשו מכל הטעמים.