בתולות ים, דמויות שפלג גופן העליון נשי והתחתון מקבל זנב של דג, מופיעות חזור והשנה לאורך ההיסטוריה בתרבויות שונות, ובהתאם גם נושאות אתן משמעויות שונות.
עדויות ראשונות, מהאלף הראשון לפני הספירה, להופעתה של בתולת ים עולות בתרבות האשורית עם דמותה של אטרגרטיס (Atagartis). אטרגרטיס היתה אלה, אמה של האלה האשורית סמיראמיס (Semiramis), אשר הרגה בשגגה בן תמותה, רועה צאן בו התאהבה, בעת מעשה האהבה. מוכת אשמה ויגון אטרגטיס קפצה לאוקיינוס וקיבלה צורת דג. אך יופיה האלוהי היה כה רב שהמיים סרבו להשחיתו וכך והיא קיבלה את מראה בתולת הים – טורסו אנושי נשי ומהמותניים ומטה – זנב דג.
מאוחר יותר, במאה ה-4 לפנה"ס, אגדה מקדונית, מספרת שטסאלוניקה (Thessalonike), אחותו למחצה הבכירה של אלכסנדר מוקדון, ניסתה להתאבד על ידי קפיצה לים והפכה לבת ים. על פי האגדה, נהגה לשאול את המלחים אם אלכסנדר עדיין מלך. אם התשובה היתה חיובית היא השקיטה את הגלים ואיפשרה את המשך הפלגתם בבטחה. אך תשובה שלילית עוררה את כעסה והיא הסעירה את גלי הים כשהיא מטביעה את הסירה על כל מלחיה.
השירה של הומרוס מציגה דמות חדשה, שמאוחר יותר תתגלגל אף היא לדמותה של בת ים, והיא הסירנה. הסירנות, על פי "האיליאדה" היו יצורים בני כלאיים, חציין נשים וחציין ציפורים, שחיו על איים ומשכו את מלחי הסירות לעלות על שרטון באמצעות שירתן המהפנטת, והיה זה אודיסאוס, שעל ידי קשירתו לתורן הסירה והוראתו למלחיו לאטום את אוזניהם בפקקי שעווה, זכה לשמוע את שירתן ולהישאר בחיים. מראן המפלצתי מוסבר כעונש שהענישה אותן אפרודיטה בשל סירובן להעניק את בתוליהן לאל ולבן אנוש.
הנצרות אימצה את דמותה של הסירנה כדימוי לפיתויי הבשר, כאשר האשה היא זו המסמלת את חטא תאוות הבשרים (הלוקסוריה) , שעל הנוצרי המאמין להתגבר עליו. אך הנצרות שינתה את מראה הסירנה מאשה-ציפור לאשה-דג. החוקרים מסבירים את השינוי הזה במונח "סירנה" אשר בשפות האירופאיות קיבל את המשמעות "בת ים". כך ניתן למצוא באמנות הרומנסקית כותרות מפוסלות עם דומתה של סירנה-בת-ים בעלת זנב מפוצל אותו היא אוחזת בשתי ידיה. האמנות הרומנסקית היא זו שקיבעה את דמותה של הסירנה לא כאשה-ציפור אלא כבתולת ים, יפה ודמונית, המפתה גברים. בעקבות כך, הדימוי שנועד להזהיר את הגבר הנוצרי מפני מיניות נשית חזר נטמע גם בתיאורים של המיתוס היווני של האשה המפתה מלחים למותם בקסם קולה. לא היתה זו עוד הסירנה הציפורית אלא הסירנה בת-הים שהופיעה בתיאורים של אודיסאוס הכבול לתורן ומקשיב לשירת בנות הים, הסירנות.
ב 1837 פרסם האנס כריסטיאן אנדרסן את ספרי האגדות שלו, שרבים מהם מבוססים על אגדות עם שעברו מפה לאוזן. אחד מסיפורי האגדות האלה הוא "בת הים הקטנה". בדומה לאגדות האחרות, גם באגדה זו מתוארות בנות הים כמפתות מלחים למותם, אך האגדה גם מציגה תפנית – בת הים הינה צעירה מאוהבת המקריבה, תחילה את רגליה וקולה, ומאוחר יותר את חייה עבור מושא האהבתה. האגדה למעשה מציגה את הגישה הדיכוטומית לנשיות – מצד אחד, התואמת את הדוגמה של החברה המערבית-נוצרית, הינה של האשה המפתה, ההרסנית, המובילה גברים אל מותם (אחיותיה של בת הים הקטנה) ומאידך, האידיאל הנשי, הבתולי, הטהור, המקריב עצמו למען בן הזוג.
במחצית השניה של המאה ה-19, עם עליית התנועה הסופרג'יסטית הופיע דימוי ספרותי-אמנותי חדש "הפאם-פאטאל". הפאם-פאטאל, אשה יפה, משכילה,מינית ומפתה היתה פרי דימיונם של הסופרים והאמנים של התקופה וייצגה את הפחד הגברי מהאשה החדשה, הסופרג'יסטית, הקוראת לחירות על חייה ובחירותיה. הפאם פאטאל היתה נושא שכיח בספרות ("סלומה" של אוסקר ווילד) ובאמנות ("יהודית" של קלימט, "וואמפיר" של מונק ועוד יצירות רבות אחרות) של תקופת "סוף המאה". על מנת להציג את האופי הדמוני-חייתי-מיני-הרסני של האשה המינית המפתה היא הוצגה כשהיא מלווה בחיות או כיצור היברידי – חלקו נשי חלקו חייתי. כך, הסירנה של ימי הביניים, האשה-דג המפתה חוזרת להופיע באמנות של סוף המאה ה-19, ובת-הים הקטנה, הטהורה והתמימה של אנדרסן נעלמה כלא היתה עד לשובה בסרטו של וולט דיסני ב 1989, בו היא מקבלת את שמה "אריאל", ומוצגת כנערה-דג המשתובבת עם יצורי המים, הופכת לבת אנוש ומגשימה את אהבתה לבן האנוש, לאחר שיחד הם גברו על כוחות הרוע שניסו להפריד בינהם.
