כבר חודשים רבים אני יודעת שסוף השבוע הזה המיוחד יגיע .
כמו לפני חתונה החלטתי לרזות להתייפות לנסות ולחזור להיות בת שמונה עשרה או לפחות להיראות כמו אז.
הימים עברו וגם החודשים, אף גרם ממשקלי לא אבד, אף שנה מגילי לא פחת, לכן פיתחתי תיאוריה חדשה מנחמת, האומרת שלא נורא כולם הזדקנו השמינו הקריחו, וגם הם לא יוכלו לחזור לאותם ימים בהם היינו צעירים ויפים. נסתפק בכך שזכינו להגיע לגילנו המופלג, הרי יש הרבה לצערי שלא זכו לתענוג המפוקפק הזה.
אז מה נותר ? להתלבש יפה, ללכת למספרה לא לדאוג ממה התקמט מה התווסף או מה נעלם, ופשוט לשמוח מעצם המפגש.
בלילה שנתי נדדה, כבר התרגשתי. הגעתי למלון הרבה לפני השעה שנקבעה, ועוד שעות אחר כך ידיי ורגליי רעדו, ליבי דפק בחוזקה, והחיוך לא ירד מהפרצוף.
היו שם אין סוף חיבוקים נשיקות, אני בטוחה שחלק מהאנשים מחכים להזדמנות הזאת עוד מימי התיכון, צצו ועלו זיכרונות של אהבות שהתפספסו, קשרים שנותקו, אכזבות שכאבו והיום כבר נראות רחוקות. שמחה אמיתית של חבורת ילדים שהזדקנו ושמחו לחזור לנוסטלגית הנעורים שהיו כל כך יפים.
נהרייה כבר מזמן לא אותה נהרייה של ילדותנו, היא גדלה והתכערה, מלון "קרלטון" האגדי ירד מגדולתו ואפילו קפה "פינגווין" לא מה שהיה פעם, בדיוק כמו כולנו גם הם איבדו את נעוריהם, אך למרות הכול נאחזנו בהם כמו בכול זיכרונות ילדותנו.
פעם נהרייה הייתה כל עולמנו, חוף הים והבריכה, "קרלטון", "קפה פינגווין", הימייה, בתי הקולנוע הוד והאמפי, החנויות הקטנות שאת בעליהם כולם הכרנו באופן אישי, התנועה, המסיבות, הטיולים, אפילו הפנסיונים והמפעלים, שטראוס, ישאסבסט ומולר בהם עבדו הרבה מהתושבים, הכול היה חלק מנהרייה חלק מחיינו וקשור בילדותנו.
גדלנו, פרשנו כנפיים לארבע כנפות תבל, אבל ליבנו וחלק מנשמתנו נשארו בעיירת הנופש הקטנה ההיא בצפון, שהעניקה לנו חינוך תרבות ערכים, חברויות ואהבות, ילדות ונעורים וזיכרונות מאושרים שרק מעטים זוכים לקבל.
כל זה קם לתחייה על הבמה, בתמונה בשיר בריקוד ובעיקר במלל, והצחוק המתגלגל באולם היה הביטוי להנאה ולשמחה של כולנו לחזור ולהיזכר.
אז היומיים חלפו ביעף, חזרנו למציאות חיינו וכבר מחכים לפגישה הבאה.
